אין הגדרה חד משמעית להבדל בין המושגים. בהוכחה שלנו נקרא למקום בו אנחנו נמצאים, כלומר, כדור הארץ, השמש ושאר הכוכבים, החלל וכד' - "יקום". אם היקום שלנו נמצא בתוך רב יקום ובו עוד יקומים, או שיש יקומים אחרים לא קשורים בכלל ליקום שלנו, או כל רעיון שכזה, אז לכל אלו הדברים ביחד נקרא "עולם". כלומר, העולם הוא משהו כללי יותר שהיקום שלנו נמצא בתוכו. הרעיונות המופשטים הם חלק מהעולם ולא מהיקום. גם ישויות רוחניות שאין להן חיבור לחומר כזה או אחר (בניגוד לנפש האדם) הן חלק מהעולם ולאו דווקא מהיקום. בקיצור, העולם הוא כל מה שקיים וכמובן ש"ה" הוא סיבה מספיקה לכל העולם.

יש הרבה ראיות אמפיריות לזה שיש התחלה ליקום שעליהן מתבססות התאוריות השונות של ה"מפץ הגדול", אלא שחלק מהתאוריות מניחות שההתחלה היא רק של היקום ולא של העולם כולו, ושהיקום נמצא בתוך רב יקום שבו נמצאים יקומים רבים. כמו כן, יש קושיה גדולה שכבר העלו שאם יש התחלה לעולם כולו, ובפרט לזמן, שום דבר לא יכול היה לגרום לזמן "להתחיל", כי בשביל שמשהו יגרום לזמן "להתחיל", הוא צריך להיות קיים לפני הזמן, ואיך אפשר שמשהו יהיה קיים "לפני" הזמן אם כל המשמעות של "לפני" תלויה בזה שיש זמן. אנחנו נענה על כל השאלות האלה ונוכיח שיש התחלה לעולם כולו, ובפרט לזמן, ונוכיח שאין שום סתירה ברעיון של בריאת הזמן.

בעברית, המלה בריאה מציינת הופעת ישות יש מאין, כלומר, רגע אחד אין כלום ורגע שני הישות קיימת. המלה יצירה לעומת זאת מתארת הופעת ישות יש מיש, כלומר, רגע אחד הייתה ישות X ורגע אחרי זה ישות X הפכה לישות Y, שנוצרה מישות X. לבריאה לא נוכל לתת דוגמא מחיי היום יום ורק אפשר לדמיין איך במקום ריק פתאום מופיעה מכונית אחרי שלא הייתה, וזו תהיה דוגמא לבריאה. ליצירה יש יותר דוגמאות, למשל, נוצר עשן כשעצים נשרפים, נוצר אור כשלוחצים על המתג של האור, ונוצרת מכונית כשמחברים את כל החלקים שלה ביחד בצורה מדוייקת. לא נוכל להוכיח לוגית שהעולם כולו נברא יש מאין, אבל נוכיח שיש לו התחלה, ושהתרחש אירוע של בריאת העולם או לפחות אירוע של יצירת העולם (יצירת מצבו הנוכחי) יש מיש. נשתמש במושג "התחלה" כמלה שתתאר את אירוע הבריאה או את אירוע היצירה.

האינטואיצה הפשוטה ביותר לזה שיש התחלה לעולם היא שאם היו צריכות לעבור מספר אינסופי של שעות עד שהווה יגיע, ההווה פשוט לא היה מגיע אף פעם, ומשום שהווה כן הגיע, לא עברו אינסוף שעות. האמת היא שהאמירה האינטיאוטיבית הזאת היא מספיקה כדי להוכיח שלא עברו אינסוף שעות, אלא שלא לכל אחד זה ברור והרבה חלקו עליה, ויש תאוריות הזויות שאומרות שהזמן בכלל לא זורם, ולכן נוכיח את זה באופן מתמטי שלא יהיה עליו עוררין.

האינסוף הפוטנציאלי (∞) הוא גבול של סדרה שהולכת וגדלה, ומתקרבת לאינסוף אבל אף פעם לא מגיעה אליו. לדוגמא, הסדרה של ...1,2,3,4,5 הולכת ומתקרבת לאינסוף. זה בא לידי ביטוי בזה שעבור כל מספר סופי N, קיים איבר בסדרה הזאת שגדול מ-N. אף על פי שהסדרה מתקרבת לאינסוף, "אינסוף" אינו איבר בסדרה. דוגמא נוספת לאינסופיות כפוטנציאל היא הסדרה אחת, חצי, רבע, שמינית וכו'. אברי הסדרה הזאת הולכים ומתקרבים ל0, כלומר, עבור כל מספר קטן - ε נוכל למצוא n כך שהאיבר ה-n בסדרה קטן מ-ε. האינסופיות באה לידי ביטוי שככל ש-n מתקרב לאינסוף, כך האיבר ה-n מתקרב יותר ויותר ל0, אולם משום ש-n לא מגיע אף פעם מגיע לאינסוף, גם האיבר ה-n לא מגיע אף פעם ל0 ואכן 0 אינו אחד מהאברי הסדרה.

היו פילוסופים שטענו שלא יתכן שסדרה אינסופית תהיה קיימת במציאות הממשית. למשל, אם קיימים אינסוף מטרים לאחד הכיוונים (אם היקום אינסופי), אז אפשר היה לתת מספר סידורי לכל המטרים והסדרה הזו הייתה יכולה להיות קיימת כמופע ממשי ולהיות אינסופית. אחד הטיעונים שנאמרו נגד האפשרות הזאת הוא שנניח ואדם נמצא במקום X ומימינו יש אינסוף מטרים, הוא יכול ללכת צעד בגודל מטר שמאלה ועכשיו יש יותר מטרים מימינו, אבל גם קודם וגם עכשיו יש אינסוף מטרים, אם כן עכשיו יש גם יותר מטרים וגם אותו מספר של מטרים, ואותו מצב נכון אם אחרי שעברו אינסוף שעות תעבור עוד שעה, וטענו שזה לא יתכן. במושגים שהגדרנו בתחילת ההוכחה, לטענת אותם פילוסופים, האינסוף הוא רעיון מופשט שלא יתכן לו מופע ממשי.

לפני כמאה שנה, הפילוסוף גאורג קנטור פיתח את תאוריית הקבוצות שאומרת שאכן יתכן שיהיו אינסוף מטרים, או כל דבר אחר, ולזה קרא אינסוף בפועל. כדי שהאינסוף בפועל יהיה רעיון שיתכן, יש לוותר על הדרישה שאם יש קבוצת ישויות A ו-B היא תת קבוצה שלה, אז ב-B יש פחות איברים מאשר ב-A. זאת משום שאם A אינסופית ומורידים ממנה איבר אחד, הקבוצה שנותרת - B (והיא תת קבוצה של A) היא גם אינסופית ולכן באותו גודל של A. כדי להסביר למה זה יתכן, קאנטור הגדיר מושג חדש - שקילות קבוצות. כלומר, כאשר שתי קבוצות הן אינסופיות, אי אפשר לספור את האיברים שלהן ולבדוק שיש בהן אותו מספר איברים, אלא יש לבדוק האם קיים מיפוי חד חד ערכי ועל, שממפה איברים של קבוצה אחת לקבוצה השניה. הכוונה ב"מיפוי חד חד ערכי ועל" היא שאם F הוא מיפוי שממפה איברים מקבוצה A לקבוצה B, אז עבור כל שני איברים שונים a1,a2 בקבוצה A, המיפוי F ממפה אותם לשני איברים שונים b1,b2 (חד חד ערכיות), וגם עבור כל איבר b בקבוצה B, קיים איבר a (ובדיוק אחד כזה) כך ש-F ממפה את a אל b (וזה נקרא שהמיפוי F הוא "על" B). במקום להשתמש במלה "כמות" או "גודל", השימוש הוא במלה "עוצמה" כשמדובר על קבוצה אינסופית. לפי התאוריה הזו נעלמה לכאורה הקושיה הקודמת על האפשרות של אינסוף מטרים, ולכן לכאורה נעלמה גם הקושיה על אינסוף שעות.

קאנטור התייחס לקבוצת "כל המספרים השלמים הגדולים מ0" כקבוצה אינסופית ולא כסדרה (כלומר, במקום לדבר על איבר אחד בסדרה שמתקדמת, מסתכל על קבוצת כל האיברים של הסדרה). משום שהקבוצה אינסופית, אין לה גודל אלא יש לה עוצמה, ולעוצמה של הקבוצה הזאת נתן את השם "ℵ0" (לא, זו לא טעות, הוא השתמש באות א'). לפי ההגדרה של קאנטור לשקילות של קבוצות אינסופיות, אפשר להוכיח למשל שקבוצת כל המספרים הזוגיים היא שקולה לקבוצת כל המספרים השלמים אף שהיא תת קבוצה שלה, על ידי הגדרת מיפוי שממפה כל מספר זוגי N למספר N/2, ומשום שהמיפוי הזה הוא חד חד ערכי ועל מקבוצת המספרים הזוגיים אל קבוצת כל המספרים השלמים, הקבוצות שקולות. אפשר גם למפות את המספרים הזוגיים למספרים האי זוגיים על ידי מיפוי שממפה את המספר N למספר N-1, ובכך להוכיח שגם קבוצת המספרים האי זוגיים שקולה לקבוצת המספרים השלמים. קאנטור גם הוכיח שלפי ההגדרה הזאת, ישנן קבוצות אינסופיות עם עוצמה יותר גדולה מℵ0, למשל, קבוצת כל המספרים (לא רק השלמים), וקרא לעוצמה של הקבוצה הזו ℵ (בלי ה0).

קאנטור פיתח אריתמטיקה לעוצמות הקבוצות וקרא לעוצמות של קבוצות אינסופיות "מספרים טרנספיניטיים" (transfinite numbers). אולם, חלק מהפעולות על מספרים כאלה נותנות תוצאות לא אינטואיטיביות, למשל חיסור - אם נחסר מספר סופי מהעוצמה ℵ0 נקבל תמיד את העוצמה ℵ0, אולם אם נחסר את ℵ0 מהעוצמה ℵ0, אפשר לקבל כל תוצאה סופית שרק נרצה או את ℵ0 עצמו. למשל - אם נוציא מקבוצת המספרים השלמים את המספרים הזוגיים נישאר עם המספרים האי זוגיים, ובכך הוצאנו ℵ0 איברים מקבוצה בעוצמה ℵ0 ונשארנו עם ℵ0 איברים. לעומת זאת, אם נוציא מקבוצת המספרים השלמים הגדולים מ1 את המספרים הגדולים מ2, נקבל קבוצה עם מספר 1 בלבד - 1, כלומר, הוצאנו ℵ0 איברים מקבוצה עם ℵ0 איברים ונשאר עם איבר אחד. אם היינו מוציאים את המספרים הגולים מ3 היינו נשארים עם 2 איברים, וכן הלאה.

לפי התאוריה של קאנטור, לא רק שיתכנו קבוצות שיש בהן אינסוף איברים, כאשר באחד "הצדדים" (או בשניהם) אין קצה, כמו קבוצת המספרים השלמים הגדולים מ0 (אין גבול עליון), אלא יתכן גם קבוצות עם שני קצוות (מקסימום ומינימום) ואינסוף איברים על כל פנים באמצע. למשל - קבוצת המספרים הטבעיים (מספרים שאפשר לייצג כחלוקה של מספר שלם במספר שלם) שבין 0 ל1, היא באותה עוצמה בדיוק כמו כל המספרים הטבעיים הגדולים מ0 (אף שמוכלת בה). לכן, גם הקבוצה הזו, אף שיש לה מינימום (0) ומקסימום (1), היא בעוצמה ℵ0. בדומה, קבוצת כל המספרים שיש בין 0 ו-1, ולא רק הטבעיים, היא בעוצמה ℵ (בלי 0), ולכן אף גדולה מהעוצמה של כל המספרים הטבעיים.

נשים לב, וגם ננצל את הנקודה הזאת, שאף על פי שקאנטור הסביר איך יתכן שתי קבוצות אינסופיות, כך שאחת תת קבוצה של האחרת, עדיין לא יתכן מצב מסוים שבו קבוצה היא סופית, ומיד אחריו הופכת לאינסופית, כלומר, נקודת מעבר. כמו כן, נציין שאותנו לא מעניין כלל אם יתכן או לא יתכן אינסוף בפועל כלשהו (למרות שאולי מההוכחה שנוכיח אפשר להסיק שלא יתכן), אלא נתרכז בלהוכיח שיש התחלה לעולם.

ככלל, איפה שנגיד בפרק זה "אינסוף", הכוונה לאינסוף בפועל (ℵ0) ולא לאינסוף פוטנציאלי (∞).

כל שבר ניתן לייצוג באינסוף דרכים, למשל, אפשר לכתוב חצי כך: 1/2 וגם 2/4, 3/6, 4/8, 5/10 וכן הלאה. כאשר הבסיס הוא 10, השבר נקרא עשרוני (כמו בדוגמא של 5/10). ישנה דרך מיוחדת לכתוב שבר עשרוני, והיא כמספר שלם, ואז נקודה, ואז מספר מסוים חלקי 10 בחזקה מסוימת. נסביר על ידי דוגמא. את המספר חצי כותבים כך: 0.5, משום שחצי הוא 0 שלמים, ועוד 5 חלקי 10 בחזקת 1. את המספר 5 חלקי מאה כותבים כך 0.05. המספר 12.123 כתוב כמספר עשרוני (שלם, נקודה עשרונית ואז שבר עשרוני), והכוונה בו היא 12 ועוד 123 חלקי 10 בחזקת 3 (כלומר, 123 חלקי 1000). ובאופן שקול, חלק השבר שווה גם ל1 חלקי 10 ועוד 2 חלקי 100 ועוד 3 חלקי 1000.

לא כל מספר ניתן לייצג כמספר עשרוני באופן מושלם. את המספר 1/8 אפשר לייצג כ-0.125, משום ש1000 מתחלק ללא שארית ב8. אולם את המספר 1/3 אי אפשר לייצג כך, משום שכל כפולה של 10, גדולה ככל שתהיה, לעולם לא תתחלק ב3. לכן כשכותבים שליש כשבר עשרוני, כותבים ...0.33333, וחייבים לכתוב אינסוף פעמים 3 כדי שמה שכתוב יהיה באמת שליש.

כתיבה מצומצמת של שבר עשרוני היא כתיבת הספרות ההכרחיות בלבד, ללא ספרות מיותרות. לעומתה, כתיבה לא מצומצמת מכילה בנוסף לספרות ההכרחיות גם ספרות חסרות משמעות. השבר 0.1 הוא למשל מצומצם, אבל השבר 0.10 אינו מצומצם, משום ש10 חלקי 100 זה בדיוק כמו 1 חלקי 10, ולכן האפס בסוף מיותר. כמו כן 0.345 הוא מצומצם (אף על פי שאם היה נכתב כשבר רגיל, היה אפשר לצמצם אותו עוד יותר, בתור שבר עשרוני הוא מצומצם), לעומת 0.34500000 שאינו מצומצם, ושניהם שווים.

נשים לב שכל כתיבה לא מצומצמת מכילה את כל הספרות של הכתיבה המצומצמת השווה לה. כי אם כתיבה לא מצומצמת לא מכילה את הספרות של הכתיבה המצומצמת, אז היא לא מייצגת את אותו המספר, מתוך ההגדרה של כתיבה לא מצומצמת - שהיא כתיבה המכילה ספרות לא הכרחיות בנוסף להכרחיות, אך לא במקומן.

מספר אי רציונלי הוא מספר שלא ניתן לייצג אותו כחלוקה של שני מספרים שלמים. המספר שליש, לדוגמא, אף על פי שאי אפשר לכתוב אותו כשבר עשרוני, אפשר לייצג אותו כ1/3 ולכן הוא רציונלי. לעומתו, ישנה הוכחה מתמטית שלא קיימים מספרים שלמים N ו-M, כך שיהיה ניתן לכתוב בתור N/M את המספר "שורש 2", ואותו הדבר נכון לגבי "שורש 3". ישנם מספרים שלא קשורים לשורשים כלל והוכח שאינם רציונליים ואחד המוכרים מביניהם הוא exponent.

נעיר שבפרט, אי אפשר לייצג מספר אי רציונלי בכתיבה עשרונית, משום שהמספר שכתוב אחרי הנקודה מחולק ב10 בחזקת מספר הספרות, ואם היה אפשר לכתוב מספר אי רציונלי כך אז הוא היה מיוצג כחלוקה של שני מספרים שלמים (החלק השלם הוא ודאי רציונלי, ועוד מספר שלם חלקי 10 בחזקה כלשהי), וזה ההפך מההגדרה של מספר אי רציונלי.

אם נצייר מעגל מושלם עם רדיוס חצי ס"מ, היקף המעגל יהיה המספר π ס"מ. הוכח מתמטית שהמספר π הוא אי רציונלי. כלומר, לא קיימים שום זוג מספרים שלמים N ו-M כך שπ=N/M, ובפרט, בלתי ניתן לכתוב אותו בשלמות כמספר עשרוני. ישנן מספר דרכים לייצר סדרות שמתכנסות ל-π, ומהאינטיאוטיביות שביניהן היא לצייר מעגל עם רדיוס חצי, ואז לייצר ריבוע שחוסם את המעגל, ואז בפינות לצייר עוד צלע משיקה למעגל, ואז שוב בפינות לצייר עוד צלע וכן הלאה. היקף המצולע הזה שואף למספר π כאשר מספר הצלעות שואף לאינסוף.

חשוב לשים לב ש-π אינו תלוי בסדרה מסוימת שמתכנסת אליו, אלא הסדרה היא רק אמצעי שאפשר להשתמש בו לחישוב יותר ויותר ספרות של π, ויש דרכים נוספות מלבד הסדרה שכתבנו לחשב את π.

בהינתן מספר אינסופי בפועל של ספרות (ℵ0), ניתן לכתוב את π כמספר עשרוני בשלמות. הרי ככל שכותבים יותר ספרות המספר הכתוב הולך ומתקרב ל-π, ואם יש אינסוף ספרות אז המספר כבר התכנס, כי ההפרש בין המספר הכתוב לבין π הולך וקטן, ואחרי אינסוף ספרות ההפרש הוא 0. לכאורה אין בזה סתירה לזה ש-π הוא מספר אי רציונלי, משום שהחלק שאחרי הנקודה העשרונית מורכב מאינסוף ספרות, ולכן המספר הכתוב אחרי הנקודה אינו בדיוק מספר שלם אלא אינסופי ומחולק ב10 בחזקת אינסוף, שגם אינו נופל בדיוק בהגדרה של מספר שלם.

אם כתובות אינסוף ספרות, ומישהו יטען שמה שכתוב שם זה π, יתכן שאם נחפש, לעולם לא נמצא את הספרה 3 שלפני הנקודה, הרי אם אנחנו נמצאים במרחק אינסופי מההתחלה, נצטרך לעבור אינסוף ספרות כדי למצוא את ה3. מצד שני, אם הוא דובר אמת, ובאמת כתוב שם π, אז בין אם נמצא את ה3 ובין אם לא, ה3 כתוב איפשהו, וכן כל הספרות שאחריו עד להשלמת המספר.

תחת ההגדרות של ההוכחה, π הוא רעיון מופשט. אנחנו נוכיח ש-π הוא רעיון מופשט שלא יתכן מופע שלו במציאות הממשית בכתיב עשרוני, ונשתמש בזה להוכיח שיש לעולם התחלה.

1. נניח ש-π כתוב איפשהו בכתיב מצומצם, ולא משנה כרגע מה נדרש כדי לכתוב אותו, ובפרט אם צריך אינסוף בפועל (ℵ0) מקום לאינסוף הספרות, או בכל דרך אחרת שתאפשר כתיבתו.

2. אם כך, יש אינסוף בפועל (ℵ0) ספרות, אבל לא אינסוף פוטנציאלי, כי אם היה אינסוף פונטנציאלי של ספרות אז לא היו באמת אינסוף ספרות בשום רגע ורק היו ממשיכות להיכתב עוד ועוד ספרות, ומספר הספרות היה שואף לאינסוף ולא מגיע לאינסוף אף פעם, ולכן, המספר לא היה באמת כתוב אלא רק הולך ונכתב. אבל אם כך, הכתיבה לא הייתה מסתיימת לעולם, ואנחנו הנחנו שהוא כבר כתוב, הרי להתקרב עוד ועוד למספר אנחנו יודעים שאפשר.

3. יתכן שאין ספרה אחרונה (יש עוד ועוד ספרות שלא נגמרות, כמו קבוצת המספרים השלמים הגדולים מ0, וכולן כתובות), או שיש ספרה אחרונה שמופיעה אחרי אינסוף ספרות (כמו קבוצת המספרים הטבעיים בין 0 ל1). אבל אם יש אינסוף בפועל של ספרות, אז ההשפעה של כל הספרות שמופיעות אחרי אינסוף בפועל ספרות על המספר כולו היא הספרה עצמה חלקי 10 בחזקת ℵ0, והמכנה - 10 חזקות אינסוף הוא אינסוף, והספרה היא בסך הכל מספר בין 0 ל9 וכשמחולקת באינסוף מקבלים 0. ולכן הספרות שמופיעות אחרי אינסוף ספרות לא משפיעות כלל על המספר כולו. אבל הנחנו ש-π כתוב בכתיב מצומצם. אם כן, לא יתכן שיש אינסוף בפועל ספרות בכתיב מצומצם של שום מספר.

4. לכן יש בכתיב המצומצם מספר סופי של ספרות. אבל אז 3 ועוד המספר שכתוב אחרי הנקודה חלקי 10 בחזקת מספר הספרות אחר הנקודה יתן את π. אז ניתן לייצג את π בחלוקה של שני מספרים שלמים (רק צריך לחבר את המספר הסופי שכתוב אחרי הנקודה עם 3 כפול 10 בחזקת מספר הספרות ולקבל את המונה, והוא מספר שלם, חלקי 10 בחזקת מספר הספרות שגם הוא מספר שלם). אז π רציונלי. אבל יש הוכחה מתמטית ש-π אינו רציונלי. אז גם לא יתכן שיש מספר סופי של ספרות.

5. אבל יצא שלא יתכן שיש מספר סופי של ספרות וגם לא יתכן שיש אינסוף ספרות, לכן לא יתכן שהמספר π יהיה כתוב כמספר עשרוני בכתיב מצומצם.

6. כל כתיב לא מצומצם של מספר כלשהו כמספר עשרוני, מכיל את הכתיב המצומצם של המספר, ולכן לא יתכן ש-π יהיה כתוב אף בכתיב לא מצומצם.

7. לא יתכן לגלות את הספרה האחרונה של π בכתיב מצומצם, כי אין ל-π ספרה אחרונה, כמו שהוכחנו, שאם ספרה מסוימת היא אחרונה, אז π לא כתוב בצמצום או ש-π הוא רציונלי. לכן לא רק לכתוב את π לא יתכן אלא גם לגלות את הספרה האחרונה של π לא יתכן.

8. נשים לב שכתיבת מספר מהסוף להתחלה או מההתחלה לסוף זה שקול לחלוטין, כי אותן ספרות בדיוק כתובות. וכן לכתוב את הספרות בסדר כלשהו לא יתכן, ולאו דווקא בסדר האמיתי שלהן. כי אם הן כתובות בסדר כלשהו, יתכן לסדר אותן בסדר הנכון ואז π יהיה כתוב, וזה לא יתכן.

9. עוד נשים לב שהבעיות היא בעצם העובדה ש-π כתוב, והיכולת שלנו לדעת מה הספרה האחרונה לא רלוונטית, אלא עצם היותו כתוב הוא רעיון שלא יתכן.

10. לבסוף, נשים לב שהבעיתיות היא בייצוג π במציאות הממשית ואף הדמיונית, ולאו דווקא בכתיבה פיזית של הספרות. כלומר, אם במקום לכתוב את הספרות של π תהיה סדרה של ארנקים, בכל אחד שקלים כספרה אחרת של π (בראשון 3 שקלים, בשני שקל וכן הלאה), זה גם יהיה ייצוג בפועל של π. אם הכתיבה לא מצומצמת, היא מכילה את הכתיבה המצומצמת. אם הכתיבה היא מצומצמת, אז יש ארנק שמייצג את הספרה האחרונה של π ונקבל את אותה הבעיה שקיבלנו לעיל. לכן, כל ייצוג של π במציאות הממשית ואף הדמיונית לא יתכן.

הוכחנו שלא יתכן לכתוב את π כמספר עשרוני, בין בכתיבה מצומצמת ובין בלא מצומצמת, ולא יתכן לגלות את הספרה האחרונה של π. עתה נניח הנחות שהן בספק - אם יתכנו או לא. אם הנחה מסוימת, ביחד עם מה שיתכן בהינתן ההנחה, יהפכו את כתיבת π למשהו שהוא יתכן, נדע שההנחה לא נכונה כי היא מביאה לסתירה לוגית - משום שהוכחנו שכתיבת π לא תתכן ומהנחה יוצא שכן תתכן, אז כתיבת π היא תתכן וגם לא תתכן, וזו סתירה. לדוגמא, אם יש ספק אם רעיון X יתכן או לא, ובהינתן שרעיון X יתכן, גם רעיון Y יתכן, ומרעיון Y נקבל שיתכן לכתוב את π, אז רעיון X לא יתכן.

חשוב לזכור את ההבדל בין יתכנות (אי הגעה לסתירה לוגית) לאפשרות. כלומר, אם בהינתן שרעיון X יתכן אז רעיון Y יתכן, אין זה רלוונטי אם רעיון Y אפשרי או לא כדי שיאפשר לנו לכתוב את π. כלומר, מה שחשוב זה שבהינתן רעיון X, רעיון Y לא מוביל לסתירה לוגית, ולכן יתכן לכתוב את π. השאלה אם אפשר או אי אפשר לכתוב את π אינה רלוונטית, אלא רק אם כתיבתו תתכן.

בשביל להתחמם נניח שיתכן שהיקום אינסופי ושיתכן שיהיה דף באורך אינסופי. בהינתן שתי ההנחות האלו, יתכן שבדף יש חורים בצורה של ספרות - בכל מטר ספרה אחרת. משום שהדף אינסופי, כתובות עליו אינסוף ספרות, ויתכן שכתוב עליו π. גם יתכן שאחרי ש-π כבר נכתב, כל שאר הספרות תהיינה זהות לספרה האחרונה של π, ואז נוכל לדעת מה היא לפי הספרה שהכי קרובה אלינו. אבל הוכחנו שלא יתכן לכתוב את π ואין ל-π ספרה אחרונה. אז לא יתכן שיהיו אינסוף מטרים ודף באורך אינסופי.

עוד בשביל החימום, נניח שקיימים אינסוף כוכבים. יתכן שבכל אחד יש מספר אטומים כספרה אחרת של π, ואז π כתוב. גם יתכן שאחרי ש-π כבר נכתב, כל הכוכבים יהיו עם מספר אטומים כמו הספרה האחרונה של π, או שלא יהיו יותר כוכבים. אבל הוכחנו שלא יתכן לכתוב את π ואין ל-π ספרה אחרונה. אז לא יתכן שיהיו אינסוף כוכבים.

עוד בשביל החימום, נניח שקיימים אינסוף בני אדם. יתכן שכל אחד מהם חושב עכשיו על ספרה אחרת במספר π. אבל אז π מיוצג במציאות הממשית. וזה לא יתכן. אז לא יתכן שיהיו אינסוף בני אדם.

אינסוף יקומים: אם יתכן שיהיו אינסוף יקומים, יתכן שבכל יקום יהיו מספר כוכבים כספרה אחרת של π. כלומר, יקום אחד עם 3 כוכבים, יקום אחר עם כוכב 1, יקום אחר עם 4 כוכבים וכן הלאה. אבל אם כך יהיה המצב, הרי π מיוצג כמספר עשרוני (יש אינסוף יקומים ולכן ההפרש בין המספר המיוצג לπ הוא 0), וזה לא יתכן. לכן לא יתכן שיהיו אינסוף יקומים.

רבי יקומים: נניח לצורך העניין שישנו רב יקום שהיקום שלנו נמצא בתוכו. נניח גם שרב היקום הזה נמצא בתוך רב רב יקום, וכן הלאה. אם יתכן שיש אינסוף רבי יקומים כאלה, אחד בתוך השני, אז יתכן שלכל אחד יהיו מספר רבי יקומים בתוכו כספרה אחרת של π. כלומר, מהיקום שלנו ו"החוצה", יתכן שביקום שלנו יהיו 3 כוכבים, ברב יקום יהיה רק יקום 1, ברב רב יקום יהיו 4 רבי יקומים (שבכולם יש רק יקום אחד או שכולם חוץ מאחד מהם ריקים) וכן הלאה. או הפוך - ה3 כתוב איפשהו באיזה רב יקום במרחק אינסוף רבי יקומים מאיתנו וכבר אין משמעות למספר היקומים או כוכבים שיש אצלינו כי היקום שלנו מייצג ספרה המגיעה אחרי אינסוף ספרות. ומשום שהספרה 0 תתקע את הרצף, יתכן שברב היקום שמייצג את הספרה 0 יהיו 10 יקומים. אבל אם כך, הרי המספר π מיוצג כמספר עשרוני ברבי יקומים האלה (רק שהספרה 0 מיוצגת על ידי המספר 10).

גם יתכן שברגע ש-π כבר נכתב, רבי היקומים שבתוך רב היקום האחרון יהיו ריקים (נניח שהספרה האחרונה היא 2, אז ברב היקום האחרון יהיו 2 רבי יקומים ריקים), ואז ברבי היקומים האחרונים מיוצגת הספרה האחרונה של π. וזה לא יתכן. לכן גם אם היקום שלנו נמצא בתוך רב יקום, והוא בתוך רב רב יקום, קיים רב יקום שהוא החיצוני ביותר.

נבדק ונתגלה שהזמן הוא יחסי, כמו שמשתמע מתאוריית היחסות. לכן כשמדברים על הזמן, צריך לציין את נקודת הייחוס. נתחיל מהנחה שעברו אינסוף שעות על ישות מסוימת ונראה שזה לא יתכן, ולאחר מכן נוכיח שאף אם עברו אינסוף שעות במצטבר, על כמה ישויות, כאשר על כל ישות עברו מספר סופי של שעות זה גם לא יתכן.

מספר השעות שעברו על ישות מסויימת: נניח שיתכן שיעברו על ישות מסוימת אינסוף שעות. אז יתכן שיעברו אינסוף שעות על חוט מסוים. אז יתכן שאותו החוט יהיה כל שעה מעוקם בדומה לספרה מסוימת של π. יתכן שיעשה את זה מהסוף להתחלה והיום במקרה יהיה מעוקם כמו 3 שאחרי הנקודה ויפסיק. יתכן גם שיעשה את זה מההתחלה לסוף ואחרי שעבר אינסוף שעות יהיה מעוקם כמו 0 תמיד, או כמו כל ספרה אחרת כי אחרי אינסוף ספרות ממילא זה כבר לא משנה. וגולת הכותרת - יתכן גם שיעשה את זה מההתחלה לסוף ויפסיק ברגע שסיים ויישאר כמו הספרה האחרונה ואז נוכל ממש לראות בעינינו את הספרה האחרונה של π אם נלך לאיפה שהחוט נמצא. אם נרצה להשתעשע, נוכל גם לבקש מהחוט שייצג את π פעמיים או יותר, כמה שרק נרצה. כל אלה לא יתכנו, ולכן לא יתכן שיעברו על ישות מסוימת אינסוף שעות.

מספר השעות שעברו בסך הכל מאז שהזמן קיים: זה שלא יתכן שיעברו אינסוף שעות על ישות מסוימת לא מוכיח שיש התחלה לזמן, כי אפשר לדמיין שישות מסוימת נבראת יש מאין, ואחרי זמן סופי נעלמת לה ומתישהו מופיעה אחרת וכן הלאה, וכך עובר רק מספר סופי של שעות על כל אחת ואינסוף שעות במצטבר. אבל אם יתכן שיעברו אינסוף שעות במצטבר, יתכן שכל שעה יהיה חוט אחד בדיוק קיים, ויתעקם כספרה של π. גם יתכן שאחרי ש-π נכתב, שאר החוטים יתעקמו כמו הספרה האחרונה של π ואז נוכל לדעת מה היא. וזה לא יתכן.

חלוקת הזמן לאינסוף רגעים: יכולה להיות קושיה על ההוכחה, שהרי אפשר תאורטית לחלק שניה אינסוף פעמים ולקבל רגעים באורך אפס, ויש אינסוף מהם בשניה, ואפשר לטעות לחשוב שבכל רגע יתכן לכתוב ספרה אחרת של פאי. אלא שברגע באורך אפס אי אפשר לעשות כלום, הרי האורך שלו הוא אפס... ולכן אין בכך שום קושיה. ואם כן היה יתכן לצייר ספרה ברגע באורך אפס, זה באמת היה מוכיח שלא ניתן לחלק שניה לאינסוף בפועל של רגעים באורך אפס, והחלוקה האינסופית מתפרשת רק כפוטנציאל. אם היה אפשר לקבל אינסוף בפועל של רגעים בשניה, והם לא היו באורך אפס, היה אפשר למפות כל אחד מהם לרגעים שיש בשעה, והיינו עוד טועים לחשוב ששניה ושעה הם באותו האורך, דבר שמוכח אמפירית כטעות.

אגב, לפי תאוריות פיזיקליות חדשות (כמו string theory) שמנסות לאחד את תאוריית היחסות עם תאוריית הקוואנטים, אי אפשר לחלק את הזמן לאינסוף רגעים (הוא לא רציף) ויחידת הזמן הקטנה ביותר נקראת plank time.

למה לא יתכן שיהיו אינסוף ספרות ללא ספרה אחרונה ל-π? יש אינסוף מספרים טבעיים בין 0 ל1. יש גם אינסוף מספרים טבעיים בין 1 ל2. אפשר היה לחשוב שיהיו, באותו האופן, אינסוף ספרות של π ואז אינסוף ספרות חסרות משמעות (או אפסים), וכך פאי יהיה באמת כתוב על דף אינסופי ללא שום סתירה (או באינסוף יקומים, או אחרי אינסוף זמן וכו'). ההבדל בין המקרים הוא שהמספרים הטבעיים בין 0 ל1 לא קיימים במציאות הממשית. אנחנו יודעים שיש אינסוף מספרים כאלה, אבל לעולם לא נוכל להגיע לאינסוף באמת, כלומר, אם ננסה לחפש את כל המספרים הטבעיים בין 0 ל1 נוכל תמיד למצוא עוד מספר, אך בכל רגע נתון יהיה לנו מספר סופי של מספרים טבעיים שכבר מצאנו.

בדיוק באותה מידה, אנחנו יודעים שיש אינסוף ספרות למספר π. הבעיה היא לא עם הידיעה שיש אינסוף ספרות, הבעיה היא עם מופע ממשי שלהן. הרי אנחנו יכולים להגדיר יפה מאוד מעגל מרובע. אומנם יש למעגל מרובע דרישות סותרות - הוא גם עגול וגם לא עגול, אבל כל עוד הוא קיים רק כרעיון אין עם זה שום בעיה. הבעיה היא עם מופע ממשי שלו. בדיוק כך, הבעיה היא עם מופע ממשי של π. באמת אין שום ויכוח שיש אינסוף מספרים טבעיים בין 0 ל1, ואין שום ויכוח שיש אינסוף ספרות למספר π. כל מה שהוכחנו זה שלא יתכן מופע ממשי של כל אינסוף הספרות האלה, כי מגיעים לסתירה - הספרה האחרונה היא לא אחרונה, או שהיא לא אחרי אינסוף ספרות ולא אחרי מספר סופי של ספרות, או לחילופין יוצא ש-π הוא גם רציונלי (אם יש לו ספרה אחרונה אחרי מספר סופי של ספרות) וגם אי-רציונלי (הרי זה מוכח מתמטית).

וברור מתוך מה שהראינו, שאם יתכן שעברו אינסוף שעות אז היה יתכן שנראה לנגד עינינו חוט מעוקם כמו הספרה האחרונה של π, ומצד שני ל-π אין ספרה אחרונה, ולכן לא עברו אינסוף שעות. וכן לגבי כל הרעיונות שסתרנו (כמו דף אינסופי, אינסוף יקומים וכו').

כבר הזכרנו את זה ונזכיר שוב, שיש משמעות מאוד גדולה ליתכנות לוגית של רעיון. מהירות האור היא המהירות היחידה שאינה יחסית. הכוונה בזה היא שאם A נע במהירות 10 קמ"ש ו-B נע במהירות 20 קמ"ש באותו כיוון, ונזרק כדור בכיוון תנועתם במהירות 30 קמ"ש, אז A יראה את הכדור נע במהירות 20 קמ"ש ביחס אליו, ו-B יראה את הכדור נע במהירות 10 קמ"ש ביחס אליו. לעומת הכדור, באופן בלתי מוסבר, שניהם יראו את האור נע במהירות c, כלומר, היא לא יחסית אליהם אלא מוחלטת. ומזה יוצא, לפי תאוריית היחסות, שאם היה אפשר לנוע יותר מהר מהאור היה אפשר להימצא במיקום מסוים וממנו לראות חפץ מגיע למחוז חפצו עוד לפני שהתחיל לנוע, ובכך מפר (סותר לוגית) את העיקרון שגורם תמיד קודם לתוצאה (כלומר, תחילת תנועה תמיד קודמת לסוף התנועה). משום שלא עלה על דעת איינשטיין ועל דעת שום מדען אחר שיכולה להיות סתירה לוגית, הסיקו מזה שאי אפשר לנוע יותר מהר ממהירות האור.

ומה שאמרנו על תאוריית היחסות, נכון גם לגבי כל המתמטיקה שבנויה על אקסיומות ומסקנות לוגיות, ולכן, נכון גם לגבי כל תחומי המדע הבנויים על מתמטיקה.

אם כן, מוכח שיש התחלה לעולם בכלל (לא רק ליקום), ולזמן עצמו כמובן.

אף שמוכח שלא יתכן שהזמן אינסופי, מדובר על אינסופי בפועל, כלומר, לא יתכן שעד עכשיו עברו ℵ0 שעות. מצד שני, יתכן שהזמן הולך וגדל ומספר השעות שואף לאינסוף ככל שהזמן מתקדם, כל עוד בשום רגע לא עברו אינסוף שעות. ואין עם זה בעיה, כי זה עדיין אומר שיש התחלה לעולם, ולא ניסינו להוכיח שיהיה לו סוף.

זה השלב להסביר איך יתכן שהזמן נברא, בהנחה שנברא. האמת, שמה שגרם לזמן להתחיל לא יתכן שקרה לפני שהיה זמן, כי זו סתירה לוגית לומר שהיה משמעות למלה "לפני" כשלא היה זמן. מה שבטוח זה ש"ה" הוא סיבה מספיקה לזמן. אי אפשר, כמו שכבר אמרנו, לומר על "ה" שהוא קיים. אף על פי כן, נשתמש במלה קיים על "ה" משום שאין מלה קרובה יותר לתאר את מצבו. אם כן תארו לעצמכם שני מצבי עולם. מצב1 - "ה" קיים. אולי עוד דברים קיימים (במובן הרגיל של המלה) ואולי לא, והזמן לא קיים. מצב2 - "ה" קיים, ובין היתר, הזמן קיים ונמצא בתחילתו.

אין יחס של גרימה בין שני המצבים. לא רק יחס של גרימה אין, אלא אפילו אי אפשר לומר שאחד המצבים קדם למצב האחר. אבל שני המצבים האלה הם מצבים אמיתיים של העולם. על מצב2 אפשר לומר שהוא מצב שהעולם היה בו. על מצב1 אי אפשר לומר שהעולם היה בו, כי המלה "היה" רומזת שזה קרה בעבר, אבל אין יחס של קדימה בזמן בין מצב1 להווה. ועדיין הוא מצב אמיתי של העולם, מחוץ לזרימת הזמן, לא קודם ולא מאוחר ממצב2, לא קודם ולא מאוחר מההווה. כל מה שחסר לנו זה מלה קרובה מספיק כדי לתאר אותו, אבל זו רק מגבלה של השפה האנושית. גם לתאר את מצבו של "ה" אנחנו לא מסוגלים, ומשתמשים במלה "קיים" רק משום שהיא הקרובה ביותר, ומשום ש"ה" לא נעדר, ובדיוק כך אין שום מלה לתאר את היחס בין ההווה למצב1 או בין מצב2 לבין מצב1.

היה אפשר לחשוב שאפשר להשתמש במלה "היה" בדומה לדרך שהשתמשנו במלה קיים, בתור המלה הקרובה ביותר, אבל האמת היא שהיחס בין ההווה למצב1 אפילו לא דומה ליחס של "היה", כי אם נשתמש במלה "היה" ישתמע מזה שמצב1 קרוב יותר למצב2 מאשר הוא קרוב להווה, והאמת שיש ביניהם בדיוק אותו יחס. מה שאפשר לומר זה שמצב1 הוא יותר פנימי, ומצב2 הוא מצב יותר חיצוני, ואין מלים טובות יותר לתאר את היחס. העובדה שיש מצב עולם אמיתי שבו אין זמן, ומצב שבו יש זמן בתחילתו, עונה על ההגדרה של בריאה יש מאין. ואף שקשר של גרימה (קדימות בזמן) לא יתכן, ברור ש"ה" סיבה מספיקה לזמן באותה התחלה של הזמן וזה יכול לזכות אותו בתואר "בורא הזמן".

יש מי שאומר שלפי תאוריית המפץ הגדול, הזמן התחיל ברגע שהמפץ התפוצץ. לא ברור כלל נכון להיום איך לתאר את אותו הרגע שהמפץ התפוצץ לפי התאוריה הזו, ולכן לא נוכל לומר שזו בהכרח הייתה תחילת הזמן, אולי היה ואולי לא היה זמן לפני המפץ, ולא בטוח שהיה מפץ כלל. מה שכן בטוח זה שיש לזמן התחלה, ויתכן שנברא.

לפי מה שהוכחנו, עברו מספר סופי של שעות מאז שיש זמן. האמת שאין הכרח לוגי שאם הייתה בריאה, הייתה בריאה אחת יחידה בה הכל נברא ולוגית יתכן שחלק ממה שקים נברא בזמן מסוים, וחלק אחר בזמן אחר (מה שבטוח זה שלא היו אינסוף בריאות כאלה, כי אז היה יתכן שבכל בריאה יבראו נבראים כספרה אחרת של פאי). משום כך, נגדיר את המושג "קיים ראשון", שיכלול את כל מה שהיה קיים בתחילת הזמן, ואם הכל היה קיים כבר בתחילת הזמן, אז כל דבר קיים הוא גם "קיים ראשון". לא נתעמק בהאם יש משהו שאינו "קיים ראשון" וזה לא רלוונטי למה שנרצה להוכיח. ישנן, אם כן, 4 אפשרויות לתחילת העולם:

1. הזמן וכל מה שהוא "קיים ראשון" נברא יש מאין. זוהי בריאת הכל.

2. היה זמן, ולא היה מה שיחווה אותו, מה שהוא "קיים ראשון" נברא יש מאין, והזמן התחיל לזרום. לא ברור איזה מן קיום היה לזמן במצב העולם הזה שלא היה מה שיחווה אותו. זוהי בריאת "קיים ראשון" ולא בריאת הזמן. גם במצב עולם מוזר שכזה, שבו יש זמן ואין מה שיחווה אותו, "ה" סיבה מספיקה לזה שיש זמן כמובן.

3. היה "קיים ראשון", אבל לא היה דבר כזה זמן, והקיום של ה"קיים הראשון" היה סטאטי. במצב עולם אחר, שאין לו יחס זמני עם המצב בו לא היה זמן, הזמן היה קיים וה"קיים הראשון" חווה אותו. לא ברור איזה מן קיום היה לעולם במצב שאין זמן. זוהי בריאת הזמן ולא בריאת "קיים ראשון". במצב בו יש עולם ואין זמן, כמובן, "ה" סיבה מספיקה לעולם.

4. היה "קיים ראשון", היה זמן, לא היה כל קשר בניהם. במצב עולם אחר היה קשר ביניהם. לא ברור איזו מן מציאות הייתה לזמן ולעולם במצב כזה. זוהי יצירת העולם כפי שהוא היום יש מיש.

אי אפשר להוכיח לוגית את אחת מ4 האפשרויות האלה, אבל זה מספיק כדי להוכיח את מה שרצינו. מבחינת פשט התורה, אפילו אפשרות 4 לא סותרת שום דבר, אלא רק בלשון (המלה בריאה תצטרך להתפרש כבריאה יש מיש, ואין הוכחה חותכת נגד פירוש זה אלא רק מהקבלה שבעל פה), ובגדול, דעת הרלב"ג היא שהייתה יצירה יש מיש (אף שלפי האמת לא כך היה).

1. התחלת העולם חייב להיות השינוי הראשון שקרה. הרי בהינתן ההגדרה שלנו ל"עולם", והיותו מכיל כל מה שקיים, אם היה שינוי לפני התחלת העולם אז לפני שהעולם התחיל כבר משהו השתנה, והשינוי ההוא הוא התחלת העולם. ואם נניח שגם לפני השינוי ההוא היה שינוי, אז השינוי ההוא הוא התחלת העולם. ואם לפני כל שינוי היה שינוי אחר, אז היו אינסוף שינויים, ולא הייתה לעולם התחלה. אבל הוכחנו מתמטית שהעולם התחיל, ולכן, לפני התחלת העולם לא היה שום שינוי.

2. לכן, הישות שהתחילה את העולם (בהתחילה הכוונה בראה או יצרה) חייבת להיות ישות שמסוגלת לגרום לשינוי (השינוי הראשון שהיה) מבלי להשתנות בעצמה.

3. העולם לא יכול היה להתחיל את עצמו (לפי חוק טבע כלשהו למשל). הרי במצב בו אין עולם, העולם לא קיים, ולא יכול להתחיל כלום. ואחרי שהיה עולם הוא כבר התחיל. לכן מי שהתחיל את העולם אינו חלק מאותו עולם שהתחיל, אלא קיים באופן בלתי תלוי בו (ולא נכון להשתמש במלה "קיים לפניו", כי לפני שהיה זמן, אין משמעות למלה "לפניו").

4. לא הוכחנו ש"ה" התחיל את העולם. ברור שזה קרה ברצונו (הרי כל מה שקיים, קיים ברצונו, כמו שהוכחנו). האמת היא שמתוך מה שהוכחנו עד עכשיו, יתכן שהיה גורם אמצעי, ואף יתכן לוגית שהוא רצוני. זו היתה הטעות של הרבה עמים קדמונים שעבדו אלים, וחשבו שלאלים יש רצון משלהם ואם יעבדו אותם יטיבו עמהם, ולא הבינו שאף שיש גורמים אמצעיים, אין להם כל רצון משל עצמם וכל מה שקורה נגזר מאת "ה". בכל מקרה, כבר הוכחנו שרק "ה" יכול להגביל את עצמו, וכל ישות רצונית שלא תהיה, "ה" מקיים אותה, את אפשרויות הבחירה שלה, ואחרי הבחירה - את התוצאה. לכן אם יש אמצעי רצוני זה רק כי "ה" רצה שכך יהיה, והאציל שליטה לאותו אמצעי.

5. עיקרון הפשטות (Occam's Razor): עיקרון הפשטות הוא מאוד מקובל במדע ונעשה בו שימוש בתחום הפיזיקה בתאוריית היחסות ותאוריית הקוואנטים, בתחום הכימיה ועוד. לפי העיקרון הזה, כאשר ניתן לתאר תופעה בהרבה נוסחאות שונות, נבחרות הפשטות ביותר ומניחים שהן הנכונות. בפרט, ללא עיקרון הפשטות, היה ראוי להאמין שהזמן זורם 2 שניות קדימה 1 אחורה. או אפילו 3 קדימה ו2 אחורה. או אולי 3 קדימה ו1 אחורה. ואולי בכלל 10 קדימה, 30 אחורה, ואז 20.5 קדימה. כל צירוף כזה בו הזמן זורם במצטבר קדימה אפשרי באותה מידה בדיוק ורק עיקרון הפשטות מוביל אותנו להניח שהזמן זורם קדימה ברצף מבלי לזרום אחורה.

6. אם נבין שהישות שהתחילה את העולם היתה חייבת להיות ישות שמסוגלת לשנות מבלי להשתנות, ואם גם נזכור שיש רק ישות אחת שמסוגלת לשנות מבלי להשתנות שאנחנו יודעים עליה, אז לפי עיקרון הפשטות, שאומר שאם יש כמה הסברים אפשריים לתופעה, ראוי להאמין בהסבר הפשוט יותר, הישות שהתחילה את העולם היא "ה". אחרת נאלץ להאמין, ללא שום הכרח, שיש עוד ישויות שמסוגלות לשנות מבלי להשתנות.

7. עיקרון ההכרח: אנחנו בחיי היום יום מניחים שכל ישות פועלת מתוך הכרח אלא אם מוכח אחרת, וההוכחה היא שאנחנו בטוחים שאבן, אם טיפול על רגל של אדם, לא בוחרת להכאיב, אש לא בוחרת לחמם, וחלקיק לא בוחר להפעיל שדה משיכה. כלומר, כשאבן נופלת יש הכרח שיכאב, וכשאש דולקת, יש הכרח שיהיה ליד האש חם, והשמש לא בוחרת שכדור הארץ יסתובב סביבה.

8. לפי הנחה זו, הישות היחידה, מלבד "ה", שהיא רצונית היא האדם, כי התחושה החזקה של כולנו לבחירה חופשית בדיוק "מוכחה אחרת".

9. ברור שכאשר ישות רצונית מבצעת פעולה, ויש ישות לא רצונית שמשתתפת באותה פעולה, מי שמבצעת הפעולה היא הישות הרצונית. לכן אם אדם משחק סנוקר ופוגע עם הכדור הלבן בכדור השחור שנכנס לחור, אנחנו לא אומרים שהכדור הלבן ניצח, וגם לא שהמוט ניצח, ואפילו לא היד של האדם ניצחה, אלא כולם, באופן טבעי וללא יוצא מן הכלל, מייחסים את הניצחון לבן האדם עצמו.

10. ברור שבן אדם לא היה מסוגל להתחיל את העולם. האדם גם לא קיים באופן בלתי תלוי בעולם, ולכן לא היה יכול להתחיל אותו.

11. לכן, מוכח ש"ה" הוא זה שהתחיל את העולם ברצונו.

אם כן, לפי עיקרון הפשטות ו/או לפי העיקרון שישות אינה רצונית אם לא הוכח אחרת, ששניהם עקרונות בסיסיים בחיי היום יום שלנו ובמדע, מוכח ש"ה" התחיל את העולם.

בשום רגע לא אמרנו שאין הסבר טבעי להתחלת היקום. ובודאי שלא אמרנו שאין הסבר טבעי להתפתחות היקום מרגע התחלתו, ורק מי שלא מבין מספיק בתורה ובמדע יחשוב שיש בין הדברים סתירה. ההפך הוא הנכון, והגיוני ביותר שלכל מה שאפשרי שיהיה הסבר טבעי אכן יש הסבר טבעי. מה שגורם לאי הבנה גדולה אצל הרבה אנשים זו הגישה אל המלה טבעי כמשהו שקורה במקרה ללא שום כוונה.

הוכחנו ש"ה" מקיים את הטבע ברצונו, על כל חוקיו, ולכן הטבע בהחלט לא מקרי ועצם זה שהטבע קיים ופועל כפי שפועל זה מתוך רצונו של "ה". ההבדל היחיד בין נס לא טבעי לבין ניהול העולם על פי חוקי הטבע הוא ההתפעלות של בני האדם מדברים שאנחנו לא רגילים אליהם. חשבו כמה מפליא זה היה כשלפני כמאה שנה גילו שהזמן יחסי וייתכן מצב בו עבור ראובן אירוע X קרה לפני חצי שעה ועבור שמעון אירוע X יקרה בעוד חצי שעה והם יעמדו ביחד במקום אחד וידברו על זה (והם לא רק יחשבו שכך המצב, אלא זה באמת מצבם הזמני ביחס לאירוע)... כל מה שצריך בשביל שזה יקרה זה שהם ינועו במהירויות מסוימות ויהיו מספיק רחוקים ממקום התרחשות האירוע. זה חוק טבע שגורם התפעלות עצומה, אלא שהוא קיים מאז שיש טבע. אז מדוע ההתפעלות? משום שבני אדם מתפעלים מדברים שהם לא רגילים אליהם.

כשאדם לוקח חוט שבסופו כדור ומסובב מסביב לראש, הכדור נע במעגל ולא נופל. השמש עושה את אותו הדבר לכדור הארץ בלי חוט! והנה עובר עוד חורף ועוד קיץ ואיש לא מתפעל בגלל שאנחנו רגילים לזה. הטבע מדהים לא פחות, ואולי יותר מדברים לא טבעיים, וההבדל היחיד הוא רק הרגילות של בני האדם אליהם.

התחלת העולם כולו הוא לא רק נדיר, אלא חד פעמי. הרי לא יתכן שהעולם יתחיל שוב אחרי שהוא כבר התחיל. לכן, אם נגדיר שנס הוא אירוע שיש סיכוי מאוד נמוך שיקרה, אז התחלת העולם היא ללא ספק האירוע הניסי ביותר האפשרי.