אפתח בלומר שאין לי את הסמכות ואת הרצון להכריע איך צריך להגות את האותיות והתנועות בעברית. ובכל זאת, 2 דברים הם בטוחים. האחד הוא שהשפה המדוברת בישראל שונה בנקודות מסוימות מהעברית האמתית. השני הוא שהמבטא שהשתמשתי בו, שמבוסס על המבטא העיראקי מלבד הבי"ת הרפויה שקראתי כמו האות V (כמו בשפה המדוברת וכמנהג האשכנזים), הצליח למצוא, בעזרת התוכנה לעיבוד גלי הקול, את כל האותיות משמותיהן, ועוד אותיות במלים ופסוקים, ואת כל הטעמים והניקוד, ואת המנורה (למי שלא שמע, גרף התדרים של גלי הקול של השם של כל אחת מהאותיות, מצייר את הצורה של אותה האות ששמה נאמר. זה עובד גם לשאר מלים ופסוקים - גם אז מצטיירות אותיות, מלבד שמות הניקוד שמציירים את הצורות של הניקוד, שמות טעמי המקרא שמציירים את צורות הטעמים, המלה מנורה שמציירת מנורה עם 7 קנים ונרות דלוקות על הקנים).

אין ספק שחשוב להתפלל, לברך ולקרוא בתורה במבטא הנכון, ולכן, החלטתי לשתף את מי שירצה באיך אני הוגה את האותיות והתנועות. וזה כמובן יועיל גם למי שירצה להשתמש בתוכנה המדוברת.

א - הוגים כמו שהוגים בשפה היום. יש להיזהר לומר אותה, לעומת מקרים בהם היא נבלעת. למשל, במילה "לאחר" אפשר לומר את התנועה שבאל"ף מבלי לבטא כמו שצריך (כמו שכותבים באנגלית LEAHER), אבל צריך להקפיד להגות את האל"ף כעיצור (באנגלית היינו כותבים את זה LEAAHER, כביכול עם 2 A).

ב - כמו שאומרים היום. הן הדגושה והן הרפויה (רפויה כמו V באנגלית, שלא כמנהג עדות המזרח שלא מבדילים בין הדגושה לרפויה).

ג - דגושה כמו שאומרים היום. רפויה נשמעת כמו שאומרים רי"ש בשפה המדוברת. עם זאת, נראה לי, ממה ששמעתי מחזנים עיראקים שמדקדקים בהגיה, שהיא צריכה להיות טיפה יותר מהחיך מאשר איך שאנחנו אומרים רי"ש בשפה המדוברת, שמגיעה ממקום טיפה יותר עמוק.

ד - דגושה כמו שאומרים היום. רפויה נשמעת דומה לזין, כמו האותיות TH במלה The באנגלית.

ה - כמו שאומרים היום. יש להקפיד להבדיל בינה לבין האל"ף. ואם יש מפיק ה"י (כמו במלה שלה, וארונה - הארון שלה, נוגה, וכד') יש לומר כמו סוג של שיעול קטן בתור הה"י העיצורית, כמנהג עדות המזרח.

ו - כמו האות W באנגלית, כמנהג עדות המזרח.

ז - כמו שאומרים היום.

ח - כמו החי"ת של הערבים, וכמנהג עדות המזרח.

ט - כמו הטי"ת של הערבים, שמגיעה יותר עמוק מהגרון עם יותר עוצמה מאשר ת"ף, כמנהג עדות המזרח.

י - כמו שאומרים היום. יש להיזהר לומר אותה, כי במבטא המדובר היום, היו"ד נבלעת. למשל, את המלה ירושלים, בשפה המדוברת, אנחנו אומרים כמו YERUSHALAIM במקום YERUSHALAYIM (עם Y), והיו"ד צריכה ממש להישמע כעיצור. עוד דוגמא היא המלה עין, יש לומר ממש את היו"ד. והערה זו דומה להערה לגבי אל"ף.

כ - כמו שאומרים היום. הן דגושה והן רפויה.

ל - כמו שאומרים היום.

מ - כמו שאומרים היום. בסוף מלה צריך להיזהר לומר אותם ולא להבליע, ולהפריד בין מופעים שלה בסוף מלה לבין המלה הבאה, בייחוד כשבמילה הבאה יש אותיות כמו אל"ף או יו"ד, כי אם לא מקפידים, האל"ף או היו"ד שבתחילת המלה הבאה נבלעת.

נ - כמו שאומרים היום. בדומה למ"ם, צריך להקפיד לומר אותה בסוף מלה ולהפריד בינה לבין מלים שמתחילות באותיות כמו אל"ף ויו"ד שנבלעות בקלות.

ס - נאמר לי על ידי עיראקי ותימני מדקדקים שזה כמו שאומרים היום, אבל מעט גס יותר משין שמאלית. משום שלפי ספר היצירה והאר"י גם סמך וגם שין שמאלית הן אותיות של השיניים, האפשרות היחידה להבדיל ביניהן ולקיים את דברי אותם מדקדקים היא אם בסמך הלשון היא על אמצע השיניים הקדמיות ובשין שמאלית היא על הקצה התחתון שלהם, כך שהצליל יוצא יותר דק.

ע - כמו העי"ן של ערבים, וכמנהג עדות המזרח.

פ - כמו שאומרים היום. הן דגושה והן רפויה.

צ - כמנהג עדות המזרח - הצליל יוצא גס ודומה לסמ"ך, ומשום שהיא אות של השיניים לפי ספר היצירה והאר"י, ברור שהלשון חייבת להיות על השן, ולכן היא באותו מקום שהיא נמצאת כשאומרים שין ימנית.

ק - כמו הקו"ף של הערבים, שמגיעה יותר עמוק מהגרון ועם יותר עוצמה מאשר כ"ף, כמנהג עדות המזרח.

ר - הלשון מתגלגלת, ונשמעת דומה לגימ"ל רפויה, וקצת דומה ללמ"ד, והיא כמו הרי"ש של הרוסים, ומשום שלפי ספר היצירה והאר"י היא אות של השיניים, ברור שהלשון צריכה להתגלגל על השיניים הקדמיות ולא על החיך. במקרים נדירים בתנ"ך מופיעה רי"ש דגושה שככל הידוע לי אף אחד לא יודע לבטא אותה. משום שהיא אות של השיניים וצריכה להיות צליל שאי אפשר להאריך בו (כך הוא בכל הבג"ד כפר"ת הדגושות) וצליל ששונה מכל אות אחרת, אני ניחשתי ששמים את הלשון על השיניים הקדמיות ואומרים סוג של חצי ל' חצי ר', אך היא לא מתגלגלת, ויוצא צליל ייחודי שאי אפשר להאריך בו, ואם מדקדקים מגלים שהצליל הזה הוא גם בין ת' ל-ד' במובן כלשהו. כמובן שזה ניחוש, אבל זה עונה על 3 הדרישות - צליל שאי אפשר להאריך בו ומהשיניים ושונה מכל אות אחרת, ולדעתי עדיף הניחוש הזה מאשר לומר ר' ממש כי ר' דגושה היא בודאי לא ר', אז אין סיכוי לבטא את המלים נכון עם ר' רפויה ועם הניחוש הסיכוי לפחות קיים.

ש - כמו שאומרים היום.

ש שמאלית - כמו סמ"ך אבל עם הלשון בחלק התחתון של השיניים הקדמיות מה שיוצר צליל יותר דק.

ת - הדגושה כמו שאומרים היום. הרפויה כמנהג העיראקים, ונשמעת כמו האותיות TH במלה Think באנגלית (וזה נשמע שונה מאוד מהדל"ת הרפויה שנשמעת כמו TH במלה The). אם לא שמים לב היא יכולה בטעות לצאת כמו שין שמאלית, שדומה מאוד (או זהה) לאיך שאשכנזים אומרים תו רפויה.

כידוע, כאשר יש אות דגושה בדגש חזק, היא נאמרת כאילו היא כפולה. למשל, במלה "שמה" יש דגש במ"ם, ולכן היא נאמרת כמו "שם מה", אלא ששתי המ"ם לא נפרדות, ופשוט מתעקבים על האות הדגושה כאילו יש בה שווא נח, ואז יוצאים ממנה עם התנועה שלה.

וכשהדגש החזק הוא באחת מאותיות בג"ד כפ"ת לא ידוע לי איך צריך לקרוא אותו, כי אי אפשר למשוך הרבה זמן עם שווא נח אות בג"ד כפ"ת דגושה (לעומת ממממ, אי אפשר לומר בבבב עם בי"ת דגושה). אותה בעיה צצה גם עם האות טי"ת וקו"ף. אם מנסים להדגיש אותן אז בפועל יש שקט בזמן ההדגשה, ואולי כך צריך להיות... או אולי צריך להדגיש אותן מעט זמן, ואז זה איכשהו יכול לצאת ללא שקט.

תמיד יש להיזהר להפריד בין מלה שנגמרת באותה אות שהמלה הבאה מתחילה בה, אחרת האות הראשונה במלה השניה נבלעת.

קשה מאוד להסביר את ההבדלים בין התנועות, וגם להבין מההקלטות קשה, לכן אשתמש במלים הכי טובות שאצליח למצוא בע"ה.

שווא נח - כמו שאומרים היום.

שווא נע - חצי תנועה ומאוד קצרה, ממש כמעט שווא נח. לעולם לא תהיה בו הדגשה הטעמה, אם כי בהחלט יכולה להיות הדגשה בעיצור. יש חזנים, למשל, שאומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו" ומטעימים את המ"ם השניה במלה "ממקומו", למרות שיש בה שווא נע וודאי לא ראוי לתת בה טעם. חשוב לומר שבאותה מלה ("ממקומו") יש דגש במ"ם השניה, אבל זה בדיוק אומר שיש להדגיש את העיצור ולא להטעים את התנועה. אותה טעות נפוצה מאוד גם ב"ברוך ה' המבורך לעולם ועד" - אין להטעים את המ"ם במלה "המבורך". בתחילת מלה השווא הוא נע, ובעוד מקרים שלא נפרט פה. התעלומה הגדולה ביותר היא המלה "שתי" שלכאורה השווא בה הוא נע, אבל הת"ף דגושה, דבר שלא קורה אף פעם אחרי שווא נע. יש פה מלחמה בין שני חוקים שזה היוצא דופן היחיד שלהם, ואני קורא את השווא של "שתי" כשווא נח, וזה רק ניחוש.

קמץ - תנועה גדולה, בין פתח לבין חולם, עם הפה פתוח לאורך, כמו שהעיראקים אומרים שם אדנות. והראיה שאינו זהה לחולם היא מהגמרא שאומרת לעשות הפסקה בשמע ישראל בין "וחרה" ל-"אף ה'" שלא ישמע כמו "וחרף ה'" חס ושלום. ב"חרה" יש קמץ ברי"ש ובמלה "אף" יש פתח באל"ף, ואם הקמץ נשמע כמו חולם, האל"ף לא תיבלע. וכן בתוכנה, כל האותיות שבשמן יש קמץ נמצאו כאשר הקמץ נאמר בתנועה שבין פתח לחולם אבל לא ממש חולם (כמו אל"ף, דל"ת, וא"ו, זי"ן וכו').

פתח - תנועה קצרה ומהירה, ממש כמו התנועה של A באנגלית, לעומת הקמץ שהוא בין A לבין O.

צירי - תנועה גדולה, עם הפה פתוח לרוחב לרווחה, וכמעט זהה לאיך שאומרים היום. למיטב ידיעתי אין מי שיודע מה ההבדל בין צירי מלא (עם יוד) לבין צירי חסר (בלי יו"ד), ובכל מקרה, אין לבטא את היו"ד בצירי מלא. כך למשל, את השם של האות ה"י קוראים כמו HE, ולא כמו HEY, וראיה משתי המלים "בני ישראל" שמופיעות בפרשת ציצית ובשום מקום בו רבותינו פרטו את הדבקים שיש להפריד ביניהם (כמו בכל לבבך), לא מוזכר שיש להפריד בין 2 היוד"ים האלה. וכן בתוכנה, כל האותיות נמצאו מבלי לומר יו"ד אחרי צירי (למשל, האות בית, הי, חית, טית, פי וכו'). ואם רוצים לנחש, יש סיכוי שההבדל בין צירי מלא לחסר הוא כמו ההבדל בין קמץ לפתח.

סגול - תנועה קצרה ומהירה, כמו צירי עם מימד של חיריק.

חיריק מלא - תנועה גדולה, כמו שאומרים היום.

חיריק חסר - תנועה קטנה, כמו המלא אבל עם מימד של סגול.

חולם - תנועה גדולה, וכמו שאומרים היום. למיטב ידיעתי אין מי שיודע מה ההבדל בין חולם מלא לחסר. אין לומר יו"ד אחרי חולם כמנהג האשכנזים, ואף שלא הצלחתי לחשוב על ראיה מדברי רבותינו, המלה "מנורה" מציירת מנורה כשאומרים את החולם בלי יו"ד (Menora ולא Menoyra). וכן בפסוק זה מעשה המנורה. ומתוך ניחוש, לי נראה שאם יש הבדל זה כמו ההבדל בין פתח לקמץ, כך שבחולם מלא הפה יותר פתוח והתנועה מתקרבת עוד יותר לקמץ.

קמץ קטן - תנועה קטנה בין קמץ לבין חולם, וכמו שאר התנועות הקטנות, יש בה מימד כלשהו של חיריק (כל האיזכורים האלה של חיריק הן רק דרך דחוקה להסביר את מה שאי אפשר להסביר במלים).

שורוק - תנועה גדולה.

קובוץ - כמו שאומרים היום. למיטב ידעתי אין מי שיודע להבדיל בין שורוק לקובץ, אך לי נראה שההבדל הוא כמו בין קמץ לפתח. והראיה שההבדל אינו כמו ההבדל בין צירי לסגול, היא ששורוק גורמת לפתח בסוף מלה כמו ביהושע, דבר שקשה לבטא אם אומרים את הקובוץ כתנועה קטנה. אומנם, היא גם גורמת לדגש חזק כמו פתח, סגול, וחיריק קטן, אז הראיה לא לגמרי מכרעת.

חטף יחד עם התנועות יוצר חצי תנועה של התנועה החטופה, וכידוע, הקמץ החטוף הוא חצי תנועה של קמץ קטן ולא של קמץ גדול, והוא כמו חולם עם מימד של חיריק.

פתח בסוף מלה על מפיק ה"י, חי"ת ועי"ן יוצר יו"ד עם פתח, במידה והניקוד לפני האות האחרונה הוא חיריק או צירי, ויוצר וא"ו עם פתח, במידה והניקוד לפני האות האחרונה הוא חולם או שורוק, כמנהג עדות המזרח. לדוגמא, המלה "שומע" נשמעת כמו Shomeya, רק עם עי"ן בסוף שאי אפשר לכתוב באנגלית. אבל לעניות דעתי יותר נראית השיטה האשכנזית וכמו שאנחנו מדברים בישראל, כלומר, לומר Shomea, מפני שאפשר לכתוב שומיע, ועדיין כתוב שומע, ודווקא לפי האשכנזים אין דרך אחרת לכתוב את זה מלבד עם הפתח באות האחרונה.

לסיכום יוצא שיש 3 דרגות בתנועות O (חולם מלא, חסר וקמץ קטן), ו-E (צרא מלא, חסר וסגול), ו2 דרגות בתנועות I (חיריק מלא וחסר) ו-A (קמץ ופתח) ו-U (שורוק וקובוץ), וזה מבלי לספור את החטפים.