לטובת מי שהתחיל לקרוא את המאמר מהאמצע, נזכיר שבפרקים הקודמים הוכחנו את מציאות השם בהוכחה לוגית ומתמטית (פרקים ב-ז). ההוכחה הובילה אותנו למסקנות מסוימות על מי הוא ה', ומסקנות אלו הן הכרחיות מבחינה לוגית. כעת, לפני שניגש לדבר על התורה עצמה, נוכיח מתוך התנ"ך ודברי קבלה שההוכחה שהוכחנו תואמת בשלמות את היהדות. מי שהתחיל מאמצע המאמר עלול להרגיש שהוא מתבקש להאמין באמונה עיוורת במה שנגיד פה, אבל זה בדיוק ההפך מכוונת המאמר - להבין ולדעת, והכל דרך השכל, ובהמשך המאמר כל מה שנגיד פה יוכח שכלית ממילא כשנוכיח את אמיתות התנ"ך. ובכל מקרה, הדלת תמיד פתוחה, בשביל מי שירצה ומסוגל, לקרוא את המאמר מההתחלה ולהבין ולדעת.

לפי היהדות, כשאומרים על ה' שהוא קיים, לא מתכוונים שהוא קיים כמו שאנחנו קיימים. הסיבה היחידה שאנחנו אומרים עליו "קיים" היא משום שהוא לא נעדר, ואין לנו מלה יותר טובה לתאר את המצב הזה מלבד המלה "קיים". אולם ה' הוא הסיבה בכל רגע ורגע שיש משהו בכלל. למה הדבר דומה? יש חוקי טבע שלפיהם אם תדלק אש היא תהיה חמה, ולהגיד על ה' שהוא קיים דומה במקצת ללומר על חוקי הטבע שהם בעצמם חמים.

כך בדיוק פירשו חז"ל את הפסוק (תהלים קי"ט פ"ט): "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", כשאמרו (מדרש שוחר טוב על תהילים ק"יט פ"ט) שהשמים קיימים בכל רגע בזכות דיבורו של ה', וכן פירש הבעל שם טוב ומובא בהרחבה בספר התניא (שער הייחוד והאמונה פרק א). וכן כתוב (תהילים קכ"א ב): "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ". עושה, ולא עשה. וכן כתוב (תהלים קט"ו ט"ו): "ברוכים אתם לה', עושה שמים וארץ". וכתוב (תהלים קל"ד ג) "יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ". וכתוב (תהלים קכ"ד ח): "עזרנו בשם ה', עושה שמים וארץ". וכתוב (תהילים קמ"ו ו): "עושה שמים וארץ, את הים, ואת כל אשר בם, השומר אמת לעולם". וכן אנחנו אומרים בברכת יוצר המאורות בכל בוקר - "יוצר המאורות" ולא "יצר", ואומרים "בורא הכל", ואומרים "ובטובו מחדש בכל תמיד מעשה בראשית". וכן רמוז בעוד מקומות.

לתופעה הזאת שה' קיים אבל לא בדיוק קיים, ושאי אפשר לתאר את ה' בשום תואר רגיל ושיהיה לו (לתואר) אותה משמעות שיש לו כשהוא מתייחס לדברים אחרים, קוראים בעברית "קדושה". לכן הדבר היחיד שאנחנו באמת יכולים להגיד על ה' במדויק זה שהוא קדוש. והמשמעות של זה היא שהוא מובדל בצורה קיצונית מהכל ואין שום דבר משותף לו ולשום דבר אחר, ולכן אנחנו לא יכולים לומר עליו שום תואר במדויק. וזה מה שכתוב ב"פתח אליהו" על ה' (תיקוני הזוהר י"ז): "לית מחשבה תפיסא בך כלל", ובעברית - אין מחשבה תופסת בך כלל.

מזה גם יוצא שהיחיד שאפשר באמת לומר עליו שהוא קדוש זה ה', הרי כל דבר אחר אפשר לתאר באופן כזה או אחר, וכן כתוב (ישעיה מ כ"ה): "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". וכתוב (שמואל א, ב ב): "אין קדוש כה' כי אין בלתך...", וכן כתב הרב משה אלשיך בפירושו לפסוק, וצוטט בספר "בן איש חי" (שנה ראשונה, בשלח י"ד).

וכשבכל זאת אומרים ביהדות שיש בה' תכונות כאלה ואחרות, כמו רחום, חנון, טוב וכד', לפי אותו עיקרון, לא מתכוונים על שום תכונה שהיא עצמה נמצאת בה' כמו שהיא נמצאת בדברים אחרים, וגם לא מתכוונים שהתכונות האלה הן משהו נוסף חוץ מה' עצמו, אלא שה' עצמו רק מתגלה באופנים שונים בהם ניכרות התכונות האלה. אבל לפי האמת, עצמות ה' (הוא עצמו) היא מקור כל התכונות, והיא דבר אחד ומיוחד, לא מורכב משום דבר.

וכן כתוב בהמשך פתח אליהו (תיקוני הזוהר י"ז): "אנת חכים ולאו בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא מבינה ידיעא... לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין, ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי, ולאו מכל אלין מדות כלל". והפירוש הוא שה' חכם, אבל לא בחכמה שאנחנו יודעים מה היא, והוא מבין, אבל לא בבינה שאנחנו יודעים מה היא (אין לנו בהן השגה), וכן לגבי דין ורחמים, ואין לו מכל המדות האלה שאנחנו מכירים כלל. וכן כתוב בנביא (ישעיה נ"ה ח): "כי לא מחשבותי מחשובתיכם...". וכן מבואר בדברי האר"י ביחס לעצמות ה', וכן כתוב במשנה תורה לרמב"ם (יסודי תורה פרק ב הלכה י"ד) ובספר העיקרים לרב יוסף אלבו (מאמר ב פרק ט-י), ובספר התניא (שער הייחוד והאמונה פרק ח).

וברור שמה שמיוחס אלינו לא מיוחס באותו האופן לה', כי המחשבות שלנו, הרצונות שלנו, ההרגשות שלנו, החכמה שלנו וכל דבר אחר הוא נוסף על עצמנו, הרי רק מזה שאפשר לומר שהאדם חושב מחשבות ברור שהאדם הוא לא המחשבות. ומפני שלאדם יש רצונות, ברור שהאדם הוא לא הרצונות. וזה בולט במיוחד לאור העובדה שיכולות להיות לאדם מחשבות נגד הרצונות, או אפילו רצונות סותרים (למשל הרצון לרזות מול הרצון לאכול גלידה), וכן לגבי הכל. ואם ה' הוא אחד מיוחד ופשוט, לא מורכב מכלום, גם אם הוא חכם, זה לא משהו שונה מעצמותו אלא חלק ממנו עצמו, ולכן ברור שזה לא כמו החכמה שלנו, וכן לגבי כל מה שנגיד עליו.

משום שעצמות ה' לא מורכב משום דבר שנפרד מה' עצמו, לפי היהדות, ה' לא משתנה, הרי אין בו מה שישתנה, כמו שכתוב (מלאכי ג ו): "כי אני ה' לא שניתי". ולכן, לפי היהדות, ה' הוא מעל הזמן, הרי הזמן מחיל שינוי בישות שחווה את זרימת הזמן, ועל זה אנו אומרים שהוא היה הווה ויהיה, ומכוונים את זה במחשבה כל פעם שמזכירים את שמו בתפילה, לימוד ומזמורים (שולחן ערוך אורח חיים ה א).

את כל העקרונות האלו של היהדות הוכחנו לוגית, כך שלא נצטרך יותר להאמין בהם אלא רק להבין את ההוכחה ולדעת את המסקנה, ואת האמונה נשאיר לדברים יותר מתקדמים עליהם נדבר בחלק זה של התורה, ונוכיח שגם בהם אין צורך להאמין באמונה עיוורת אלא שכלית.

להלן כמה סיבות שראוי להאמין שבני אדם שחיו לפני שנים רבות לא היו יותר טיפשים מבני אדם שחיים היום:

1. ידוע שגנים של ילד תלויים בגנים של ההורים שלו. עוד ידוע שאף שמקרו אבולוציה, המדברת על התפחות זן בעל חיים אחד מאחר, אינה מוכחת, מיקרו אבולוציה, המדברת על הסתגלות זן מסוים לתנאי הסביבה כדי לשרוד טוב יותר ולהתרבות, היא תופעה מוכחת ואפשר לראות אותה מתרחשת לנגד עינינו במעבדה באורגניזמים מסוימים. לפי עיקרון הברירה הטבעית העומד בבסיס של מיקרו אבולוציה, התרבות גן מסוים תלויה ביכולת הגן לעזור לאורגניזם הנושא אותו לשרוד ולהביא יותר צאצאים. עינינו רואות שכמות הצאצאים אינה תלויה כלל בחכמה של ההורים, לא מבחינת הסיכוי של הצאצאים לשרוד ולא מבחינת כמות הילדים. ואין ראיות חזקות לזה שבתקופות קדומות אנשים חכמים הולידו יותר צאצאים או ששרדו יותר מאשר אנשים לא חכמים.

2. יתרה מזאת, בעוד שהיום ניצחון או הפסד במלחמה תלוי מאוד בטכנולוגיה שתלויה בחכמה, וגם יש פחות מלחמות ברוך ה', בימים עברו נלחמו מלחמות עם קשתות וחרבות. בהרבה מלחמות נהרגו מאות אלפי, ואף מליוני אנשים, ועיינו רשימת מלחמות ונפגעים בויקיפדיה, שאומנם מכילה רק מעט מידע על מלחמות לפני הספירה הנוצרית, אבל כן מכילה מידע, למשל, על מלחמת 3 הממלכות, במהלכה נהרגו למעלה מ35 מליון והתרחשה סמוך לתחילת מניין הנוצרים, ועל כיבוש ירושלים על ידי הרומים מעט אחרי הספירה בו נהרגו למעלה ממליון. וברור שבסוג כזה של מלחמה - עם חרבות וקשתות, הסיכוי לשרוד תלוי מאוד בכוח, זריזות ושאר נתונים פיזיים ולאו דווקא בשכל (מלבד במקרים נקודתיים של תחבולות מלחמה, וגם אז זה תלוי בערמומיות של המנהיגים ולא של החייל הפשוט).

והאמת היא שגם היום, כשמלחמה מנוצחת על ידי טכנולוגיה, החייל הפשוט הוא לא ממציא הטכנולוגיה אלא רק משתמש בה, ולכן, גם במלחמות של ימינו ובתקופה האחרונה אין שום סיבה להאמין שמי ששרד את הקרב היה יותר חכם. ואפילו אם נניח שבכל זאת הצד שיש לו טכנלוגיה יותר מתקדמת הוא באופן כללי יותר חכם, עדיין, אם שני חיילים נלחמים באותו הצד, ולשניהם יש את אותה הטכנולוגיה, אין שום הכרח להאמין שחכמה היא הנתון המרכזי שיגדיל את הסיכוי של אחד מהם לשרוד על פני הסיכוי של השני.

ומפני שהחכמה היא לא בהכרח הנתון שהוביל את הברירה הטבעית, כלומר, הנתון שקבע אילו צאצאים ישרדו יותר ויולידו יותר ילדים, ולא רק שאין ראיה שהחכמה הובילה את הברירה הטבעית באופן כללי, אלא אף יש ראיה, לפחות במלחמות, שדווקא נתונים פיזיים הובילו את הברירה הטבעית, מתחזקת הראיה הגנטית שאנחנו היום לא יותר חכמים, וכנראה אפילו פחות חכמים, מאבותינו שחיו לפני אלפי שנים.

3. סיבה מסוימת בעטיה יש מי שחושב שהאנושות היום יותר חכמה מפעם היא הקידמה הטכנולוגית. פעם אדם היה צריך ללכת שעות רבות כדי להגיע מהגליל לירושליים והיום בפחות זמן אדם טס מארה"ב לישראל. פעם למכתב ממדינה למדינה רחוקה היה לוקח המון זמן להגיע, אם בכלל, והיום אנשים מכל העולם יכולים לדבר בטלפון או בסקייפ. יש היום מחשבים, טלויזיות, מכשירים רפואיים ועוד ועוד ועוד. כדי להבין למה זה לא ראיה שאנחנו יותר חכמים, צריך לחשוב על שני דברים.

האחד הוא שכל מה שאנחנו יודעים היום מבוסס על מה שידענו פעם, ואף שבדורות האחרונים הייתה פירצה טכנולוגית גדולה, לא בטוח כלל שאותם אנשים היו מצליחים יותר טוב מקודמיהם אם היו חיים בתקופתם ויודעים רק מה שהיה ידוע להם.

והשני הוא שאף שכולנו יודעים להדליק את המחשב, ללחוץ על הסמל של הדפדפן ולכתוב טקסט לחיפוש בגוגל, כמה מאיתנו יודעים להפיק חשמל, ואם היו נתקעים באי בודד היו מצליחים לייצר לעצמם מנורה שתאיר בלילה? כמה יודעים לייצר מעבד או מסך, לחבר רשת בין יבשתית, לפתח תוכנת מערכת הפעלה ודפדפן ושאר הדברים שנחוצים להפעלת המחשב והאינטרנט? (הטיעון פה דומה לטיעון על החייל שמשתמש בטכנולוגיה ולא המציא אותה). ללחוץ על כפתור ואז להזיז את העכבר וללחוץ על עוד כפתור זה ממש לא ראיה לזה שאנחנו יותר חכמים (וכנראה שאפילו קוף יכול ללמוד לעשות את זה). וזה לא הכל, כי גם מהנדס חשמל שבאמת יודע איך לייצר מעבד משוכלל, לא בהכרח יותר חכם ממישהו שחי פעם והצליח לנהל אימפריה בלי טלפונים ואינטרנט, משום שידע וחכמה זה לא אותו הדבר כלל.

4. ישנן ראיות רבות לזה שאנשים פעם היו מאוד חכמים. למשל, בזוהר כתוב (זוהר ויקרא דף י): "כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור (כל מקום הישוב מתגלגל בעיגול כמו כדור), אלין לתתא ואלין לעילא (אלה למטה ואלה למעלה), וכל אינון בריין משניין בחזווייהו (ויש בריות משונות במראה), משינויא דאוירא (משינוי האקלים), כפום כל אתר ואתר (לפי כל מקום ומקום), וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא (וקיימים בקיומם כבני אנוש). ועל דא אית אתר בישובא (ויש מקומות בישוב), כד נהיר לאלין חשיך לאלין (כשלאלה אור לאלה חושך), לאלין יממא ולאלין ליליא (לאלה יום, לאלה לילה), ואית אתר דכוליה יממא (ויש מקום שתמיד יום), ולא אשתכח ביה ליליא בר בשעתא חדא זעירא (ואין בו לילה אלא לזמן מועט)". והנה, ידע מחבר הזוהר שכדור הארץ הוא כדור (ולא רק משטח קמור) ועל כך שיש אנשים למעלה ויש למטה, ובכל זאת אף אחד לא נופל. וידע גם על תנועת כדור הארץ (מתגלגל) ועל הפרשי שעות.

וכתוב באיוב (איוב כ"ח כ"ה): "לעשות לרוח משקל, ומים תכן במדה". לפי הקבלה יש 4 יסודות - אש, רוח, מים ועפר. לפי הקבלה, הרוח מסמלת את האויר, ויסוד הרוח הוא שם נרדף ליסוד האויר (הרמ"ק, פרדס רימונים שער ב פרק א, ושער כ"ד פרק י). מובן מאיוב, שנכתב לפני אלפי שנים, שלרוח (ולכן לאויר) יש משקל. לעומת היהדות, למדענים לקח הרבה יותר זמן להבין שלאויר יש משקל, והבינו את זה רק במאה ה17, הרבה הרבה אחרי שזה נכתב בספר איוב. אגב, עד שהם הבינו את זה בעצמם, הם חשבו שהרעיון מגוחך, הרי אם יש לאויר משקל, איך זה שאנחנו לא מרגישים אותו?

וגם הפירמידות ושאר פלאי עולם, והמתמטיקה של היוונים הקדמונים (כמו פיתגורס ואוקלידס שכולם מכירים משיעורי גאומטריה) שעד היום נלמדת בבתי ספר ואוניברסיטאות, הם ראיות שאנשים פעם ממש לא היו טיפשים.

ואף שראיות אלו מדברות בעיקר על יחידי סגולה ולאו דווקא על הציבור הרחב, לא מסתבר שכולנו היום צאצאים דווקא של אותם גאונים, ואם אנחנו לא טיפשים גמורים, אז מסתבר מבחינה גנטית שגם אבותינו לא היו.

בעקבות העובדות האלו, לא רק שאין סיבה לחשוב שאנשים היום יותר חכמים, אלא יש אף סיבות טובות לחשוב שאנחנו חכמים הרבה פחות. ולכן, אין שום הצדקה להאמין שהיה מתישהו דור שלם שכולו טיפש גמור.

מהר מאוד העיקרון בסכנה להתברר כבדוי, אם נחשוב על זה שהמוני אנשים לאורך השנים עבדו עבודה זרה, דבר שנראה לנו היום מאוד מגוחך ומראה על טיפשות.

תחילה יש לומר שמעולם לא קרה שדור שלם בישראל עבד עבודה זרה. ואין להקשות מהתנ"ך עצמו, האומר שהעם נענש עונש קולקטיבי פעמים רבות בגלל חטא עבודה זרה, משום שזה לא מוכיח שכולם חטאו, ואפילו לא מוכיח שרוב העם חטא. זאת בעקבות הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה, ואם אחד חוטא השני מחוייב לעשות כל שביכולתו ללמד אותו ולהשיב אותו למוטב. לכן, לפי התורה, כשכמות נכבדת מהעם עבדו עבודה זרה ושאר העם ידעו מזה ולא עשו מספיק להשיב את החוטאים למוטב, שאר העם נענשו יחד עם החוטאים.

דוגמא קלאסית לסוג של עבודה זרה היה בחטא העגל, עליו כתוב (שמות ל"ב א): "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". אם כן, העם רצה תחליף למשה שהתעכב לרדת מהר סיני (ולא לה', וכן כתוב בפירוש), ועשו עגל מזהב. נראה מהכתוב כאילו רוב העם רצה את העגל. בסוף הפרק כתוב (שמות ל"ב ל"ה): "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל...". אף על פי כן, רוב העם לא ניגף. כל בני ישראל נענשו בגלל העגל, כמו שמפורש בהמשך (שמות ל"ג ו), אלא שרק מי שעבד עבודה זרה מת, והמתים היו מיעוט מהעם כולו. ולראיה, מספר האנשים (גברים מבוגרים) שיצאו ממצריים היה 600 אלף לפי התורה (שמות י"ב ל"ז): "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף", וכן נספרו ישראל בשנה השניה ליציאת מצריים והמספר שהתקבל היה דומה (במדבר ב ל"ב): "אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם כל פקודי המחנת לצבאתם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים".

עוד כתוב בבמדבר כ"ה א-ג: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל". ועל זה דיבר משה בדברים ד ג: "עיניכם הראת את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך". לפי הכתובים נראה שרוב ישראל עבדו עבודה זרה ששמה בעל פעור, וה' השמיד אותם, אלא שישראל נספרו אחרי כל הסיפור הזה של בעל פעול בבמדבר כ"ו, והתוצאה הייתה (במדבר כ"ו נ"א): "אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים" (נספרו רק גברים מבוגרים).

זה בערך אותו מספר שהתקבל ביציאת מצריים ובשנה השניה ליציאת מצריים, ולכן ברור שלא רוב העם מת אלא מיעוט (לפי התורה חלק גדול מהעם, בפרט כל יוצאי מצריים המבוגרים, מת בשנים שעברו בין יציאת מצריים לבין האירוע עם בנות מואב, ועדיין המספר בערך אותו המספר). לכן, גם מי שלא מקבל את כל הפסוקים האלה כעובדה חייב להודות שמהתורה עצמה אין הוכחה שרוב העם עבד עבודה זרה, הרי לפי התורה נראה כאילו רוב העם עשה כך אך לפי אותה תורה נראה בבירור שזה רק נראה כך, אך לא באמת, וכך היא דרך התורה להציג את כל העם באור שלילי גם כשמיעוט עובר עברה, כי העברה היא קולקטיבית על כל העם שהיה צריך למנוע מהמיעוט הזה לחטוא.

ואם מישהו לא ירצה לקבל את הכלל של התורה שכל ישראל ערבים זה לזה, ולכן אכן יש פה הוכחה שבדורות מסוימים, רוב הדור חטא בעבודה זרה, נענה לו מיד שלא יהיה צבוע, ומי שלא מקבל את הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה, שבא לידי ביטוי בפירוש בכמה מקומות בתנ"ך (ובמיוחד בסיפור עכן שמעל בחרם במלחמת כיבוש הארץ ובגללו נדפקו כולם), שלא יקבל גם את ההסבר שהסיבה לעונשים הייתה חטא עבודה זרה. הרי לבחור מה לקבל מהתנ"ך ומה לא לקבל לפי מה שנוח לאדם, זה ממש כמו להניח את המסקנה ואז להוכיח אותה באמצעות עצמה. ואם אדם לא יקבל ההסבר שהסיבה לעונש הייתה חטא עבודה זרה, שוב לא תהיה שום הוכחה לזה שרוב העם עבד עבודה זרה.

בנוסף, נשים לב שגבר שנמשך לנשים לא יכול להבין איך יתכן שגבר ימשך לגברים. שניהם לא מבינים מה פתאום פדופיל נמשך לילדים קטנים. ושלושתם לא מבינים למה יש אנשים שמפיקים הנאה מלגרום סבל לבעלי חיים. לפי המסורת, עבודה זרה הייתה ממש תאווה יצרית שצריך להתגבר עליה, כמו שאדם מתאווה לאכול אוכל טעים. אומנם היום התאווה לעבוד עבודה זרה כבר לא קיימת בנו, אבל לפי המסורת, בעבר זו הייתה ממש תאווה של אנשים, ולכן יהודי שעבד עבודה זרה לאו דווקא היה טיפש אלא נכנע ליצר שלו, כמו שאדם שחס ושלום בוגד באישתו הוא לא בהכרח טיפש אלא נכנע לתאווה. כלומר, אף שברור שהמעשה עצמו הוא מאוד מוזר, זה לא אומר שמי שעשה אותו היה טיפש.

עוד יש לשים לב שאדם שמאמין בפסלים, אף שזוהי אמונה מאוד מוזרה, לא בהכרח טיפש אלא דווקא אומר שהוא בהכרח מאמין במשהו באמונה עיוורת, וכבר הסברנו שיש הבדל בין אמונה עיוורת לטיפשות. ומסתבר מאוד, למשל, שאפילו לאדם שמאמין בפסלים יהיה מאוד קשה לשקר ולשכנע אותו שהוא היה היום במקום שהוא לא היה בו, או שאר סיפורים שהאמונה בהם אינה תלויה בעיוורון אלא בטיפשות. ישנם מליוני אנשים אפילו בימינו, ולאורך כל השנים, שהאמינו בדתות שהאמונה בהן היא עיוורת בלבד ואין בה שום צד שכלי (ואנחנו נוכיח שיהדות היא לא אחת מהן). וברגע שהאמונה היא עיוורת, מה זה משנה אם האדם מאמין בא-ל אחד, בכוכבים או בפסלים? והנה אותם אנשים המציאו המצאות וקידמו את המדע, וודאי שלא היו כולם טיפשים גמורים (ובפרט אפשר לחשוב על היוונים הקדמונים, עובדי האלילים, כמו פיתגורס ואוקלידס, שעד היום בשיעורי מתמטיקה אנחנו לומדים את מה שהם לימדו).

לכן, התופעה של עובדה זרה, מוזרה ככל שתהיה, אינה מוכיחה שהיה פעם דור שלם שהיה טיפש גמור, ובטח לא בישראל. לכן, בצירוף הטיעון הגנטי ושאר הטיעונים לטובת העיקרון שהצגנו, אפילו בהתחשב בתופעת העבודה הזרה, עדיין לא ראוי להאמין שדור שלם היה טיפש גמור.

נשתמש בעיקרון שלא היה מעולם דור שלם טיפש גמור מבחינה שאם נגלה שכדי להניח שמשהו קרה נהיה חייבים להאמין שהמוני אנשים היו טיפשים גמורים, והאמינו במשהו שאין שום סיכוי שאנחנו היינו מאמינים בו מרוב שהוא מגוחך, אז נדע שהדבר הזה לא קרה, או לפחות שלא ראוי להאמין שהוא קרה. אם נצליח להשתכנע שכדי שעם ישראל יקבלו עליהם את התורה, אם אינה אמיתית, ויקימו אותה אלפי שנים, היה חייב להיות לפחות דור אחד, ואולי אף כמה דורות של טיפשים גמורים, אז ראוי להאמין שהתורה אמיתית. ככל שכדי לקבל את התורה, אם אינה אמיתית, היו צריכים להיות המוני בני ישראל יותר טיפשים לאורך יותר זמן, כך האמונה שהתורה אמיתית תתבסס יותר ויותר על השכל ופחות ופחות על אמונה עיוורת.

על העיקרון שלא היה דור שלם טיפש גמור, נוסיף את העיקרון שלא ראוי להאמין שהיה מתישהו דור שלם של שקרני על, ובכל דור ודור חייבת להיות כמות נכבדת (וכנראה הרוב המוחץ) של אנשים שלא יודעים לשקר באופן מושלם (וגם כנראה שרבים בכל דור הם כאלה שלא מסוגלים לשקר באופן אמין כלל).

בנוסף, אם נגלה שכדי שבני ישראל יאמינו בתורה, אם אינה אמתית, צריכים היו לקרות אירועים שלא יתכן שיקרו, או שמאוד לא סביר שיקרו, זה גם יחזק את האמונה שהתורה אמתית. ככל שכפירה בתורה תוביל לאמונה ביותר אירועים שלא יתכן שיקרו, או שמאוד לא סביר שיקרו, כך האמונה שהתורה אמתית תתחזק ותתבסס יותר ויותר על השכל ופחות ופחות על אמונה עיוורת.

אנחנו גם נוכיח שיש נבואות מפורשות, שלא צריך פירושים מתחכמים כדי להבין אותן או את המציאות, ונוכיח שהן התגשמו הרבה אחרי שנכתבו, אפילו לפי הדעות הכפרניות ביותר ביחס לזמן כתיבת התנ"ך. מהן ניקח נבואות "מסוכנות", בהן הנביא ניבא שיקרה משהו שהסבירות שיקרה אינה גבוה וגם יכולות להיסתר (יכול היה לקרות משהו שינמע את התגשמות הנבואה לעד, ולא יוכלו אנשים להגיד שהיא עוד תתגשם בעתיד), ומהן נוכיח שהנביא ודאי ידע מראש מה הולך לקרות.

זאת עובדה שאף שחלק מהאירועים המתוארים בתורה ובנביאים הם מוזרים מאוד, ידוע בימינו על הרבה התנהגויות מוזרות של הטבע וברור שאנחנו עוד לא יודעים על הטבע הכל, ויחד עם העובדה שיש ישות אחת שהיא מקיימת הטבע כולו ברצונה, האמונה השכלית בתורה מתחזקת יותר, או לפחות נחלשת פחות מהאירועים החריגים המתוארים בתורה. בהמשך אנחנו אף נשתמש בהיות האירועים בתורה כל כך חריגים, דווקא כדי לחזק את האמונה השכלית בתורה ולא להחלישה.

בכל החקירות, כלל אחד ילווה אותנו, והוא שאדם רציונלי צריך להאמין במה שראוי להאמין בו, על פי מה שמחייב השכל הישר. בשום רגע לא נצפה משום קורא להאמין באמונה עיוורת במשהו שלא ראוי להאמין בו. כלומר, אמירות כמו - "אנחנו יהודים אז אנחנו צריכים להאמין", או - "אלפי שנים קיימנו מצוות ולמה שעכשיו נפסיק", וכן שאר טיעונים שבאים מנקודה של אמונה ריגשית ולא שכלית, אף על פי שנכונים מאוד עבור כל מי שמאמין, לא יהיו מסוג הטיעונים שנטען, משום שאינם נשמעים משכנעים למי שלא מאמין.

ודאי אין שום דבר שלילי ברגשות, ואכן לרוב ככל שומרי המצוות יש רגשות חזקים שמניעים אותנו לקיום המצוות, אלא שאת הרגשות אי אפשר לשקף החוצה וכל ניסיון לעשות את זה נראה מעולה לאדם שחש את הרגשות אך מוזר במקרה הטוב לאדם האחר, ומאוד קשה לעורר אותן אצל מישהו שלא מאמין ולשם כך באמת דרוש נס. לכן, בהמשך המאמר נתמקד בטיעונים שכליים בלבד אותם בהחלט אפשר להציג לאדם לא מאמין על ידי הסברים וראיות.

רוב הראיות שנביא לאמיתות התורה והמסורת היהודית רלוונטיים דוקא לדת היהודית, ובכך יוסרו שאלות כמו למה דווקא הדת הזאת ולא אחרת.

נשאלת שאלה - למה שיהיה לה' הגדול והנורא אכפת מבני אדם עד כדי כך שהוא משגיח עליהם או מצפה מהם שיעשו דברים מוזרים כמו להניח תפילין כל יום? השאלה מעולה, והיא מובילה לשאלה אפילו יותר טובה - למה ה' ברא את העולם בכלל? התשובה על זה היא שרצה ה' להטיב, והרי אם אין עולם, אין עם מי להטיב.

אבל התשובה הזאת ממתבססת על אמונה עיוורת (לפחות בשלב הזה של המאמר), ולכן סוטה לחלוטין מהדרך בה רצינו ללכת והיא דרך השכל.

מצד שני, יש תירוץ טוב לסטיה, והיא שהתשובה סוטה מדרך השכל מפני שהשאלה סוטה מעניין הפרק והוא להראות ראיות לאמיתות התורה. מה שמשנה כדי להאמין שכלית באמיתות התורה היא הידיעה שיתכן שה' משגיח ויש לו ציפיות כאלה ואחרות מבני אדם, ולדעת טיעונים שכליים לזה שמה שמסופר בתורה אכן קרה, ולכן, ראוי להאמין שלא רק יתכן שה' משגיח אלא שזה אכן המצב, ושהוא מצפה מאיתנו לקיים את התורה.

השאלות למה הוא משגיח, למה יש לו ציפיות מבני אדם, למה דווקא מצווה כזאת ולא אחרת או למה הוא ברא את העולם הן שאלות אחרות לגמרי. נוכיח בהמשך המאמר שיש לה' ציפיות מבני אדם, ושהציפיות מפורטות בתורה, ובכך נדע את ה"מה", אף על פי שלא נבין לגמרי את ה"למה".

השאלה הבאה מתבקשת - אז איך אנחנו אמורים לנחש מה הוא רוצה אם אנחנו לא יודעים למה הוא רוצה את זה? שאלה מצוינת. יש אנשים שיש להם תשובה עוד יותר מצוינת מהשאלה - ה' רוצה שנהנה! האמת היא שזו תשובה טובה לשאלה מה אנחנו רוצים, ואין שום סיבה שכלית לחשוב שזה מה שה' רוצה.

את התשובה האמיתית לאיך נוכל לדעת נסביר במשל. אנחנו מבינים שתינוק רעב כשהוא בוכה, כי אנחנו מבינים למה הוא צריך לאכול. אם בעל רואה שאשתו כועסת ואין לו מושג על מה, והיא מצפה שהוא יבין לבד, הרבה פעמים אין לו סיכוי, כי דברים שמכעיסים אותה לא היו מכעיסים אותו והוא לא מבין למה שמישהו יכעס מהם בכלל, ולכן, הוא לא מקשר בין מקרים כאלה ואחרים לכעס שלה, ומגיעים למבוי סתום. כלומר, באמת הבנת ה"מה" (על מה כועסת, או הבנה שרוצה לאכול) תלוי ב"למה" (למה דבר מסוים מכעיס, או למה רוצים לאכול).

אם ההורים לא מבינים שלתינוק יש סיבה לרצות אוכל, הצרה תהיה גדולה, כי התינוק לא יודע לדבר. לעומתו, האשה הכועסת יכולה לפתור את הבעיה בקלות אם רק תגיד לבעלה על מה היא בדיוק כועסת (אף שזה יכול להישמע להרבה נשים כרעיון מאוד הזוי).

עוד משל בנושא. חשבו על גבר עיוור מלידה שנשוי לאשה רואה. אשתו אומרת לו על חולצה מסוימת שהיא מאוד יפה והיא אוהבת שהוא לובש אותה. אותו הגבר לא מסוגל להבין למה היא אוהבת את החולצה הזאת, כי הוא לא יכול להבין מה בדיוק יפה בה. אף על פי כן, הוא יודע שזה ישמח אותה שהוא ילבש את החולצה הזאת. במלים אחרות, הוא יודע שלבישת החולצה הזאת ישמח את אשתו בלי להבין למה זה ישמח אותה. לכן, אפילו שהוא מבין את ה"למה", הוא יודע את ה"מה". בנוסף, ברור שאם אשתו (או מישהו אחר שרואה) לא תגיד לו איזו חולצה היא אוהבת, הוא לא יוכל לנחש, כי הוא לא יכול לדעת איזו חולצה יפה ואיזו מכוערת. כלומר, לא רק שהוא לא מבין את ה"למה", אלא שאין לו שום דרך לדעת את ה"מה" בלי שמישהו שיודע את ה"מה" יגיד לו.

אם כן, יש דרך אחת, ואחת בלבד שנדע מה ה' רוצה מאיתנו אף שלא נוכל להבין את ה"למה", והיא אם הוא יגיד לנו! הרי אין לנו שום דרך לנחש למה ה' ירצה לברוא עולם, כי אנחנו לא מתעסקים בדילמה הזאת בחיי היום יום ומתלבטים בשאלה אם לברוא היום עולם או לנוח. אם יש תכלית, לשמה ה' ברא את העולם והוא רוצה שנדע אותה כדי שנוכל לשמח אותו, מסתבר שהוא יספר לנו איכשהו.

על כל זה אפשר להעלות קושיה אחרת, והיא - למה שנניח שהוא רוצה משהו? אולי הוא לא רוצה מאיתנו כלום? אולי. אבל כרגע, מה שחשוב להבין זה שיתכן שה' רוצה מאיתנו משהו, ושיש דרך כלשהי בה היינו יכולים לדעת מה הוא רוצה.

אף שלא נוכל להוכיח לוגית שה' רוצה מאיתנו משהו, אינטואיציה כללית אפשר למצוא. הרי הוכחנו שהוא מקיים את העולם ברצון, והוא ברא או יצר הכל ברצון, ואף שזה לא רצון כמו שלנו, בחינה כלשהי של רצון יש לו. כשבן אדם עושה דברים ללא שום תכלית אנחנו אומרים עליו שהוא משוגע (דמיינו אדם שבאמצע הרחוב פתאום צועק מלה לא קשורה). מי שאחראי ברצונו על בריאת או יצירת עולם בו אדם שעושה דברים ללא שום תכלית נקרא משוגע על ידי בני אדם אחרים, מסתבר שברא או יצר את העולם לשם תכלית כזאת או אחרת, ולא עשה את זה סתם כך ללא שום תכלית.

ויש לעמוד על ההבדל בין תכלית לסיבה, והוא שאם הייתה מטרה ותיכנון בעשיית מעשה כלשהו, והמעשה נעשה כדי להשיג המטרה, אז המטרה היא תכלית המעשה, וזה בניגוד למעשה אקראי חסר הגיון. וסיבה, בהקשר הזה, מדברת על מה הרקע שקדם למעשה שבגללו המעשה נעשה. למשל, אם אדם רעב ומטגן ביצה, אז הרעב הוא הסיבה והחביתה והשובע הם התכלית, כאשר החביתה היא תכלית כאמצעי לתכלית היותר חשובה, וזה דומה להבדל בין רצון לחפץ. האדם רוצה חביתה כי הוא חפץ לשבוע. במובן הכי עמוק של הדברים, לא יתכן שיש סיבה לבריאה או יצירה, כלומר משהו שגרם לה' לברוא או ליצור העולם, הרי ה' הוא עצמו סיבת הסיבות, אבל יתכן והגיוני שיש תכלית.

מי שעדיין נשאר עם השאלה - אבל גם אם רוצה משהו, איך יעלה על הדעת שמתוך כל היקום הענק הזה יתעניין דווקא בבני אדם? נענה לו שקודם כל, באמת אין שום סיבה להניח את זה סתם ככה ללא שום ראיה, ואם היינו צריכים לנחש, לא בטוח שהיינו מנחשים שתכלית בריאת או יצירת העולם קשורה לבני אדם. האינטואיציה שאפשרי שתכלית הבריאה או היצירה קשורה לבני אדם, היא שאדם, כשקונה מכונית ישנה משופצת, המנוע יכול להיות שווה יותר כסף מכל המכונית. כמו כן, החיים של טייס שמטיס מטוס מלא יהלומים שווים הרבה יותר מכל היהלומים ביחד עם המטוס. ו-disk on key עם מידע מודיעיני יכול להיות שווה יותר מ100 מטוסים מלאים ביהלומים. וכל אדם שפוי, אם צריך לבחור בין החיים שלו לבין כל רכושו, יעדיף לאבד את הכל כדי להישאר בחיים, אפילו אם יש בבעלותו גורדי שחקים, ספינות ומטוסים.

אם כן, הגודל לא קובע. באותה מידה בדיוק שלא ברור למה תכלית הבריאה או היצירה תהיה קשורה לבני אדם, כך בדיוק לא ברור למה שהתכלית תהיה קשורה לכוכבים או כל דבר אחר.

ואם עד עכשיו היינו בספק ורק רצינו להראות שזה אפשרי שבני אדם הם תכלית הבריאה, כדי להכריע את כף המאזניים, נזכיר את העובדה האמפירית שחוקי הטבע הונדסו במיוחד עבור התפתחות חיים אינטיליגנטיים. אם כן, הנה המדע המודרני הוכיח אמפירית שתכלית הבריאה היא בני אדם ולא שום דבר אחר, הרי למיטב ידיעתינו, אנחנו צורת החיים הכי אינטילגנטית ביקום. ואף שלא מוכח מזה שאנחנו התכלית הפנימית ביותר, אנחנו אחת התכליות בכל מקרה, ואנחנו לא יודעים על אף אחת אחרת.

בכל מקרה, בשלב זה רק חשוב להבין שיכול להיות שה' רוצה מאיתנו משהו, ויכולנו לגלות מה הוא רוצה אם הוא היה אומר לנו.

לפני שנתחיל להביא ראיות לתורה, נציג את סיפור המקרא והשתלשלות הדורות עד ימינו. אם נכתוב פה דברים לא מוכחים, אל דאגה, זו עוד לא ההוכחה, אלא רק הצגה מקוצרת ביותר של מה שכתוב בתנ"ך ושל המסורת שלאחר תקופת המקרא, בתור סוג של יישור קו.

הסיפור התנ"כי מתאר באופן מקוצר מאוד תקופה רציפה של כ-3500 שנה. התורה מתחילה בבריאת העולם ובסיפור אדם וחווה בגן עדן. השושלשת יוחסין מאדם וחווה נמשכת עד נח ובניו - שם חם ויפת ודור המבול. לאחר המבול מסופר הסיפור של דור הפלגה (שבנו את מגדל בבל, "פלגה" מלשון פילוג), אברהם, יצחק ויעקוב אבותינו וירידת יעקוב אבינו וביתו למצריים, ובזה מסתיים ספר בראשית. בני האדם המתוארים בתקופה שלפני המבול מאריכים שנים וחיים מאות רבות של שנים. מחישוב השנים יוצא שהאדם הראשון חי מספיק שנים כדי שתהיה חפיפה בין שנות חייו לצאצאו מתושלח, שהאריך ימים מספיק כדי להכיר את נח. נח האריך ימים עד דור הפלגה, שקרה בתקופה שכבר אברהם אבינו חי. אברהם אבינו זכה לגדל את נכדו יעקוב, ויעקוב חי בתקופה שעוד שם בן נוח היה חי. מבין יוצאי מצריים הייתה שרח בת אשר (נכדה של יעקוב) ודור של נינים ובני נינים של יעקוב אבינו (יוכבד בת לוי, נכדה של יעקוב, היא אמו של משה רבינו, כלומר, משה רבינו הוא נין של יעקוב).

בתחילת ספר שמות מסופר על השיעבוד הקשה של ישראל במצריים ועל אותות ומופתים שקורים לעיני עם ישראל והעם המצרי. בפרשת בשלח, מסופר על קריעת ים סוף, אותו חצו לפי התורה למעלה ממליון בני ובנות ישראל, כמו שכתוב על יוצאי מצרים (שמות יב ל"ז): "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (לכן עם הנשים והטף היו למעלה ממליון). וכן במעמד הר סיני שהתרחש 49 יום אחרי יציאת מצריים עומדים אותם אנשים. במעמד הר סיני המכונה מתן תורה, לפי המסופר, שמעו העם כולו את ה' מדבר אליהם ומצווה אותם ב10 הדברות. מסופר שכולם ראו מחזה מרהיב, שמעו קולות ורעדו מפחד. לאחר המעמד משה רבינו נשאר על ההר, העם ראה שמשה מאחר לחזור ובנה את עגל הזהב בתור תחליף למשה, משה ירד מההר עם לוחות הברית (ולא עם התורה כתובה כמו שאנשים לפעמים טועים לחשוב), ראה את העגל ושבר את הלוחות. לאחר מכן עלה משה להר שוב וירד משם עם הלוחות השניים ביום הכיפורים אז אמר ה' למשה - "סלחתי כדבריך".

במהלך השהייה במדבר, ישראל קיבלו תורה ומצוות. המצווה הראשונה היא "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". היא המצווה להתחיל את ספירת החודשים מניסן, בו יצאנו ממצריים. לכן ראש השנה הוא בחודש השביעי (כלומר, החודש בו מתחיל השנה לא נקרא חודש מספר 1). עוד ניתנות לישראל שלל מצוות שאפשר להבין שכלית את טעמם כמו שבת, ליל סדר וקריאת שמע, משפטים שהשכל מחייב כמו כיבוד הורים, גזל, עזרה לעניים ורצח, וחוקים שאי אפשר להבין שכלית כמו קרבנות, טומאה וטהרה ופרה אדומה. ובדרך אגב, מתוך המצוות שאינן בתחום המוסרי-חברתי, ברור שלפי התורה להיות "בן אדם טוב" זה רק חלק ממה שהתורה דורשת מבני ישראל ולא הכל.

כשישראל מגיעים סמוך לארץ ישראל, נשלחים המרגלים לארץ וחוזרים ומוציאים עליה דיבה (מלבד יהושוע בן נון וכלב בן יפונה). כעונש, ישראל הולכים במדבר עוד שנים רבות ובתום 40 שנה משה רבינו אומר לישראל את משנה תורה (ספר דברים), ולאחר מכן ישראל נכנסים לארץ. במשך השהייה במדבר, כל ישראל אוכלים מן כל יום, ורואים עוד ניסים ונפלאות במשכן (כמו שאמרנו, נס לא בהכרח אומר שחוקי הפיזיקה השתנו, אלא ברמה הבסיסית ביותר אומר שקרה משהו שניכר שהוא רצוני ולא קרה במקרה). התורה נכתבה לפי המסורת על ידי משה רבינו במהלך השהיה במדבר בנבואה מה', ולא ידוע לנו אם את סוף התורה (תיאור מות משה) כתב משה רבינו לפני שנפטר או יהושוע.

יהושוע כובש את הארץ, השופטים שופטים את ישראל, שמואל הנביא ממליך את שאול ואז את דוד המלך, פחות מ400 שנה לאחר יציאת מצריים. וזוהי שושלת דוד המלך ממגילת רות סוף פרק ד: "וואלה תולדות פרץ. פרץ הוליד את חצרון. וחצרון הוליד את רם. ורם הוליד את עמינדב. ועמינדב הוליד את נחשון. ונחשון הוליד את שלמה. ושלמון הוליד את בעז. ובעז הוליד את עובד. ועובד הוליד את ישי. וישי הוליד את דוד".

אם כן, דוד המלך היה נין של בועז (ממגילת רות שחי בימי השופטים). בועז היה נכד של נחשון בן עמינדב - הוא נחשון מיוצאי מצריים, נשיא שבט יהודה עליו כתוב (במדבר א ד-ז): "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבתיו הוא. ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם, לראובן אליצור בן שדיאור. לשמעון שלמיאל בן צורישדי. ליהודה נחשון בן עמינדב". ועוד כתוב (במדבר ז י"א-י"ב): "...נשיא אחד ליום, נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה". ועוד כתוב עליו (שמות ו כג): "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה...". אם כן, אחות נחשון הייתה נשואה לאהרון הכהן, אחיו של משה רבינו, נין של יעקוב אבינו. ועמינדב אבי נחשון היה נין של פרץ בן יהודה בן יעקוב.

דוד המלך כתב את רוב המזמורים בספר תהילים, יחד עם אסף המשורר שחי בתקופתו. בספר תהילים מסופר לא מעט על יציאת מצריים, מדובר על תלמוד תורה, יש הרבה תפילות ושבחים, וקינות על חורבן בית המקדש (בזמן שעוד לא נבנה או סמוך מאוד לבניתו). מזמורים שונים מספר תהילים היו שרים הלויים יום יום בבית המקדש, מאז שנבנה ועד חורבן בית שני (עם הפסקה באמצע בזמן גלותינו בבל).

שלמה בן דוד בנה את בית המקדש, ובימי בנו רחבעם התפצלה הממלכה ל10 השבטים (ממלכת ישראל) ויהודה ובנימין (ממלכת יהודה). יש מחלוקת על היסטוריית יהדות אתיופיה, ה' יברך אותם, ולפי אחת המסורות, בשלב הזה של פילוג הממלכות, שבט דן, או לפחות חלקו, גלה לאתיופיה וחזר לארץ רק בתקופתינו (אגב, זה שצבע העור של האתיופים שונה משל שאר היהודים, לדעתי האישית, נובע מגיור כנענים ופלשתים שחיו בנחלת שבט דן, או גיור של עמים אחרי שכבר גלו לאפריקה. ואולי זו גם הסיבה לשוני במראה בין שאר עדות - הגרים שהצטרפו לכל עדה היו מקומיים, ובכל מדינה נראו שונה).

מסופר בתנ"ך על כל המלכים שמלכו, עד לגלות אשור, בה אשור הגלו בכמה שלבים את ממלכת ישראל. ירמיה הנביא השיב חלק מהגולים, שהצטרפו לממלכת יהודה. יותר מאוחר התרחשה גלות בבל, בה בבל והכשדים החריבו את בית המקדש, לאחר שעמד מעט יותר מ400 שנה, והגלו בכמה שלבים את ממלכת יהודה. גלות החרש והמסגר היא השלב הראשון בגלות בבל, ולפי המסורת, הגולים הראשונים היו חכמי הדור, והם גלו לאיזור תימן, והם הם אבותיהם של אחינו התימנים, ה' יברך אותם.

מהגולים לבבל היה יחזקאל שניבא את שיבת ציון ובניין בית המקדש השני, וכן את בניין הבית השלישי שיבנה במהרה, ודניאל שהתנבא על עליות האימפריות של פרס, יוון ורומא. כורש מלך פרס התיר לישראל לשוב לארץ, כמו שניבא ישעיה הנביא לפני החרבן (ישעיה מד כח), ובין העולים במה שנקרא "שיבת ציון", עלה לארץ נחמיה, ומאוחר יותר עזרא הסופר, בימיהם נבנה הבית השני. לא כל יהודה שבו לארץ משום שידעו מהתורה והנביאים שעתידה להיות גלות נוספת, ורבים נשארו בבבל, פרס, תימן ובשאר מקומות. כורש מלך פרס הפסיק את בניין בית המקדש ומי שהמשיך את בניתו עד תומה הוא דריווש מלך פרס, בנם של אחשוראש ואסתר (ממגילת אסתר). הזקנים מבין שבי ציון שראו את בניית הבית השני, ראו בעיניהם גם את חורבן הבית הראשון.

בתנ"ך מסופר על השומרונים (נקראים גם גרי אריות, כי אריות היו טורפים אותם עד שהתגיירו חלקית מפחד וזה הפסיק) שהוגלו לארץ על ידי מלך אשור לשומרון במקום 10 השבטים, עליהם מסופר לא מעט בדברי חז"ל ויש להם קהילה בארץ עד היום.

לאחר התקופה המקראית (פה נגמרת הכרונולוגיה התנ"כית), החלה תקופת בית שני, בה היו ישראל משועבדים לפרס עד שכבשו אותנו יוון, מתתיהו ובניו המכב"ים נצחו את היוונים (חנוכה) ומאז מלכו מלכי חשמונאי. הורודוס המלך הרשע הפיל את בית חשמונאי, רצח את הורקנס - המלך החשמונאי האחרון, והוא ובניו מלכו עד לחורבן בית שני על ידי רומא לפני כ2000 שנה, מעט יותר מ400 שנה אחרי שנבנה. בתחילת מסכת פרקי אבות במשנה, מצויינים ראשי הסנהדרין משמעון הצדיק שהיה מאנשי הכנסת הגדולה (יחד עם עזרא הסופר ומרדכי היהודי ממגילת אסתר) ועד רב"ן שמעון בן גמליאל שחי אחרי חרבן בית שני. בית המקדש השני נחרב בתקפתו של רבי עקיבא. תלמידו היה רבי שמעון בן יוחאי, דור אחריו היה רבי יהודה הנשיא, והוא ראה שהתורה שבעל פה משתכחת מישראל וכתב את 6 סדרי המשנה (במשנה כתובות הלכות קצרות ומחלוקות בין חכמי ישראל, בנושאים שונים). שותף לכתיבת המשנה היה רב (כך מכונה בגמרא), שגלה לבבל ושם היה מראשי הרבנים בבבל שבסיום תקופתם (נקראת תקופת האמוראים) נחתמה הגמרא הבבלית לפני כ1500 שנה, והגמרא היא לימוד והבנת המשניות, הבנת שורש המחלקות בין חכמי המשנה ופסיקת הלכות למעשה.

אז התחילה תקופת הסבוראים - הם תלמידי האמוראים חותמי הגמרא. תקופת תלמידיהם נקראת תקופת הגאונים. אחריהם היגיעו תקופות הראשונים ואחרונים שבעיקר פסקו הלכות וכתבו ספרי מוסר, פירשו את התנ"ך, את המשנה, ואת הגמרא, פירשו אחד את דברי השני וגם חלקו אחד על השני. בניגוד לגמרא שרוב החכמים בה חיו בבל או ביהודה, הראשונים והאחרונים היו כבר מפוזרים ברחבי העולם. בין הראשונים, שחיו לפני כ800 שנה, הם רש"י, הרמב"ם והאבן עזרא. בין האחרונים - מר"ן יוסף קרו שרוב הספרדים נוהגים על פי פסקיו, מר"ן משה בן ישראל איסרלישׂ שעל פי פסקיו נוהגים רוב האשכנזים, והאריז"ל - מהראשונים שפרסמו את חוכמת הקבלה לרבים. אחרוני דור האחרונים הם הרבנים של דורינו.

נצחון השכל. תנו לשכל לנצח.